27.11.19
שלושה שבועות אחרי הדגלנות, הודיעו לי שיש לי תורנות בלת"מ.
ומה הפעם? מפעל פצצות.
לא מבין איך אני, ג'ובניק שכמוני, צריך לנסוע עד בסיס בדרום, כדי להרכיב פצצות.
אם אני לא ארכיב כמו שצריך?
ואם אני אתבלבל בין חוט ירוק לאדום?
מה שבטוח, תורנות פיצוץ.
הגעתי לבסיס הדרומי, שם ראיתי שכלל החיילים מתחלקים לקליקות - חיילי חובה ואנשי קבע, אז עם הסיטרויאן החדש על הכתף, הלכתי לקליקה שלי.
קצינה בשם סיוון, ראתה אותי והשתוממה "אה, אתה רס"ל, איך אנחנו לא מכירים אותך?"
מרגיש כאילו עד עכשיו עם הסמ"ר הייתי דנידין, ועכשיו, אני פתאום מהמקובלים.
התחלנו לבנות פצצות.
חשבתי לפחות יהיו פה 'פצצות'..
רק פצועות יש פה בכל פינה.
מה שכן, במשקל זה תואם,
כשכל אחת היא 400 קילו.
מתוך התפקידים של בניית הפצצות,
יש חלק שחובשים קסדה, מרימים עם מנוף את הפצצות ממקום אחד לאחר, ובדרך זה עובר מעל הראש שלהם.
הפצצה שוקלת כמו מכונית, אז אני לא מבין מה קסדה תעזור.
אולי בשביל התחקיר לאחר מכן.
התפקיד שלי היה להלביש את הכנפיים על הטיל.
כאילו משהו ששוקל כמו מכונית, צריך את כנפיים כדי לעוף טוב יותר באוויר
אחרי כמה שעות של הרכבה, ולפני ארוחת הצהריים, סיוון צעקה "יאללה תמונות!"
מפקד היחידה ביקש לראות שאנחנו באמת עובדים.
"יאללה תתחבקו!" סיוון אמרה, כופה עלינו קרבה, בשביל תמונות שמפרות ביטחון מידע.
בעוד אנחנו מזיעים וממשיכים להרכיב, הגיעה ניידת לתרומת דם.
"גם זה הם רוצים?!" שאל מתן, חבר של סיוון.
-"אתה הולך?" שאלתי אותו.
-"בטח, אני תורם כליה".
אכלנו בחדר האוכל של הבסיס שנחשב עם האוכל הכי טוב בחיל האוויר, וחייב להגיד שמאוד ממוצע.
ועם ההיגיון המאוד בריא של צה"ל, אחרי שסיימנו להרכיב את כל הפצצות, אמרו לנו "עכשיו תפרקו".
אשכרה אמרו לנו תהרסו את מה שיצרתם.
גם הפיקוח הפך די מפורק,
בהתחלה ממש הקפידו, שכל אחד יעשה את העבודה שלו, שאף אחד לא יטייל,
ושאף אחד לא יהיה בטלפון, לכתוב סיפורים.
עכשיו , המשמעת גם מתפרקת, וזה מתחלק לאלה שרוצים לעבוד, ולאלה שלא.
סופו של יום, הרגשנו שניצלו אותנו בשביל לעשות שום דבר.
להרכיב פצצות ולפרק אותן.
גם באנו באקסטזה ובנינו המון פצצות,
לא ידענו שככל שאנחנו בונים, כך תהיה לנו יותר עבודה אח"כ לפרק.
4.5 שנים בשירות, ועדיין אין פה היגיון.
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה