תרבות יום א', או בעצם סיוט יום א', היה
כאשר המפקד הנחמד שלי הודיע לי, שביום ראשון הקרוב, במקום לנסוע מפתח תקווה
לעובדה, אני אסע עד ירושלים לסיור של שעתיים, ואז ישר אחרי זה איאלץ לנסוע עד
הבסיס בקצה השני של הארץ.
אחרי מרי אזרחי, שניסיתי לעשות עם יוכי,
מרד שדוכא בהינף יד, הבנתי שהולך להיות שמח ביום ראשון, שם אכיר את מרבית הארץ
באוטובוסים.
הגעתי בשעה 7:20 לתחנת האוטובוס בפתח
תקווה, כאשר האוטובוס צריך להגיע ב7:40.
חיכיתי בסבלנות כמו אדם מתורבת, בעודי
רואה מעין לוח זמנים אלקטרוני שמתעדכן, ורושם כמה דקות נותרו עד הישועה על גלגלים.
בשעה 7:39 ראיתי שהיה כתוב שנשארה דקה,
הסתכלתי לאופק, לזהות את האוטובוס, אבל חוץ ממשאית של "מריומה", לא
ראיתי שום אוטובוס באופק.
פתאום, מבלי מודיע, הדקה שהייתה כתובה על
לוח הזמנים הפכה ל-20 דקות.
כאילו פספסתי את האוטובוס, מה שלא הגיוני,
כי הייתי כעיני נץ על הכביש הסואן.
אז מבואס, כמבין שהנהג הסורר פתח בשביתה
סמויה, אני מחכה עוד 20 דקות, עד ששוב אני מגיע לדקה המיוחלת.
טוב נו, לפחות עכשיו, אחרי 40 דקות...
כולי בציפייה, הגיעה הדקה,
ו...שוב, הפך ל20 דקות.
כמעט זרקתי אבן על המכונה הזו.
יש גבול לכל תעלול, אז פשוט לקחתי את
האוטובוס הראשון שהגיע "על הבאבאלה", בתקווה שהוא יגיע קרוב לעיר הבירה
בארץ המובטחת.
ואז הפקקים התחילו לחגוג, מזכירים לי את
המהירות היחסית של קשישה על הליכון.
אחרי שעתיים מאם המושבות לעיר דוד,
האוטובוס סוף סוף הוריד אותי! בתחנה הלא נכונה.
אז הלכתי רבע שעה ברגל בעלייה תלולה של
בערך 90 מעלות עם ציוד של בערך 90 קילו על גבי הרופס.
הגעתי למוזיאון, בו הייתה את הפעילות
הסופר חשובה, שגררה אותי לתופת של העיר העתיקה.
בהתחלה שמתי לב למסיבת אוזניות שכולם
עושים, אבל מהר מאוד הבנתי שזו האטרקציה העכשווית לגיל הזהב במוזיאונים.
המדריכה מדברת, ובמקום מכשיר שמיעה,
מביאים להם את הבסים ישירות לתנוך של האוזן.
ואז המדריכה התחילה להסביר על דברים לא
רלוונטיים שקרן לפני 1000 שנה, על קהילות גברים שחיו ביחד, והשתכשכו בבריכות
בצוותא.
כדי להמחיש את התחושה של פעם, לקחו לנו
את התיקים, את האוכל, את השתייה, וכמובן אסור כובע על א'.
ככה הרגשנו ממש את ההוואי של פעם.
בלי אוכל, בלי מים, עם שמש יוקדת על
ראשינו המגולח, ועם רצון למוות מהיר.
שמתי לב, איך בסיורים דברים קטנים הופכים
משמעותיים. כמו ספסל שמכיל 4 מקומות בלחץ, לקבוצה של 30 אנשים.
ברגע שהמדריכה מתכוונת להסביר על מוצג
מול ספסל, אנשים מתאבדים עליו, כאילו הוא מקור מים.
בעוד המדריכה מדברת לעצמה, היא גם משחקת
עם עצמה טריוויה.
רמת האייקיו של כולנו שאפה לרמת האייקיו
של אחד הפסלים שהיא הראתה לנו.
"מה קרה בכ"ט בנובמבר?"
דממת צרצרים
"נכון! ההכרזה באו"ם על
ישראל".
והיא מדברת ומדברת, בלי תסריט.
איך היא זוכרת הכל?
איך לא נגמר לה מה להגיד?
בעוד היא מדברת, מאוד מצחיק לראות קבוצות
מסתננים שבאים להקשיב להרצאה שלה ללא תשלום.
אני באמת לא מבין ממה הם מתלהבים.
הקלטתי אותה למקרה שיהיו לי נדודי שינה.
לקראת סיום, אני חייב לספר את הדבר שהכי
הדהים אותי במוזיאון מכל הפסלים ומיצירות האמנות.
34 שקלים בשביל כריך ושתיה בקפיטריה של
המוזיאון, אחרי הנחת חייל.
חיפשתי שבבי זהב בסנדוויץ' שלי.
לא מצאתי.
אז עכשיו, אחרי שעתיים מסכנות, לקראת אחר
הצהריים, אנו חוזרים תשושים ורצוצים לבסיס שכנראה נחשב לא תרבותי, כי אחרת הייתי
מקבל מהיום הזה - פטור.
מאוד מקווה שזו הפעם הראשונה, והאחרונה.
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה