סופ"ש המטבח השני שלי התחיל בלחץ.
שבוע לפני ביקורת אכ"א, עם שיער
גבולי שדורש תספורת.
וכיוון שאני סוגר שבת, חוץ מלנסות את
מזלי עם מספריים, לא היו לי הרבה ברירות.
הלכתי לספר הצבאי, לו כולם קוראים
"השוחט".
אז כצאן לטבח, עמדתי בתור, ובחוכמתי
הרבה, ביקשתי דירוג, כי אם כבר תספורת בחינם, שיהיה גם יפה.
הספר המהולל, שמשרת בבסיס כבר שלושה
חודשים שלמים, וחוץ מלהגיד לו "זו מכונת תספורת", לא עבר אף הכשרה
ראויה, מסתער על הראש שלי עם תער חדה ועם חיוך מרושע.
יצא נחמד, אבל לא סימטרי.
לי כמובן לא היה זמן להשוואות, כי איחרתי
למטבח.
כשהגעתי למטבח ב9, קיבלו את פניי בתלונה
פוטנציאלית, ובצעקות על למה איחרתי, למרות שהם עדיין היו בשולחן השיבוץ, ולא
פספסתי דבר.
אלידן, עשה לנו סיור במטבח, כאילו אנחנו
תיירים.
"כאן נמצא מפסק הזרם הראשי, כאן ברז
הגז הראשי", -"וכאן נמצאת הדלת ממנה כולנו נברח אם יקרה משהו".
אחרי הסיור המודרך, הגיע הזמן לשיבוץ.
טוב, עם הצעקות שקיבלתי, בדוק שאקבל
סירים...
שמו אותי פרויקטים, כנראה זה ה type
שלי.
אח"כ אלידן קרא לי ואמר לי
"אני רוצה לדבר איתך לבד".
חשבתי זהו, זה הסוף שלי.
לא רק שהוא לא הזכיר את האיחור האופנתי,
גם קודמתי להיות אחמ"ש בסופ"ש, ולפקד על שלושה חיילים.
"אחמ"ש? איזה כבוד! איזה
כיף!"
כדאי לדעת שלהיות אחמ"ש סופ"ש,
זה בעצם להיות ה bitch של כל הנגדים.
הייתי בפרויקטים, אז כמובן ניקו חטף אותי
לאספקות, ולסחיבת ארגזים.
אח"כ הוא כנראה חשב שהיה לי חם, כי
הוא השפריץ עליי מים עם צינור...
השווצתי בתספורת החדשה שלי, עד שהגיע
הרס"ר.
הוא אמר לי משהו כמו "עקרונית, זה
תקני, מעשית, תתחבא".
לאחר מכן, תפס אותי דנגו, מנהל המטבח
ועשה לי קורס מזורז של החבאת דברים.
"כשאתה מסיים להשתמש במשהו, תחביא
אותו, שתדע איפה הוא (ורק אתה).
שותפות הדדית מקסימה יש במטבח.
כשמתחיל להיות מאוחר, מתחילים להתעצבן
עליך שנשארת רצוף בלי מנוחה.
"אז אתה החצוף שלא קיבל
הפסקה!"
זהו, סיימנו את יום העבודה הראשון, מתיש.
אלידן אמר כולם תבואו ב8:30 בבוקר, איתי,
תישאר לדבר איתי.
מרגיש כמו מורה שאומרת לתלמיד בעייתי
להישאר אחרי הצלצול.
הבשורה המרה היא שמחר, אני צריך להיות
במטבח ב6:30, ולא תגידו עד 18:30, עד חצות, כמעט 18 שעות.
ואתם יודעים למה? כי אני אחמ"ש.
יום שישי.
בוקר טוב.
הגעתי למטבח בצעדי זומבי, וכאשר אלידן
הודיע לי על התפקיד הנכסף של בישולים, הבנתי שהיה שווה לקום יחד עם הציפורים.
אלידן הביא לי לערבב 80 טון קוסקוס עם
משוט.
"פשוט וקל" הוא אמר, כאילו זו
חוברת תרגילי מתמטיקה לגיל הרך,
בפועל הרגשתי שאני חותר את התמזה.
לאחר מכן, אני ודנקה שטפנו מכונה בריח של
פנסיונרים שעשתה ברית מילה לגזרים.
תורן נוסף שהיה צריך להיות איתי בבישולים,
הגיע באיחור של מעל לשעה.
"לא נורא, כולנו בני אדם", אמר
אלידן.
כנראה שהם קרובי משפחה, כי אם זה הייתי
אני שקם מאוחר, היה מחכה לי כיסא חשמלי וחגורה.
כשאני ודנקה עבדנו על הקוסקוס, היה צריך
להפריד אותו, שלא יצא בגושים.
עם המזל שלי, אחרי שהפרדתי אותו, יצא
בטעות שחיברתי אותו בחזרה.
דנקה אמר לי "החזרת אותו למשפחה
שלו, ממש מש"קית ת"ש".
סיימתי את העבודה ב2 בצהריים, ואלידן אמר
שנחזור ב19:15 על מדי א' כדי להמשיך לעבוד.
קצת סותר את עצמו, אבל מה זה בעצם ללכלך
מדים שנשארים איתי 3 שנים, בשביל לכבד 6 אנשים שיושבים בשולחן הכבוד מול כולם?
זו ארוחת השישי הראשונה, שבמקום לאכול
בי.ב., אני מלצר במטבח.
שמתי לב שכשנכנסת השבת, ישנה הילת קדושה
שסובבת את כל הבסיס.
אנשים שלא מכירים אותך, באים ואומרים לך
שבת שלום, אין, כולם הופכים לצדיקים.
הכל טוב ויפה, עד שמגיעים לארוחה עצמה.
אני הייתי בצד השני, אז אני יודע איך זה
מרגיש.
אתה יושב לך בשולחן מתוך 200 שולחנות,
ומנסה לקמבן לעצמך כמה שיותר אוכל ושתייה.
אז קצת לצעוק על המלצר, וקצת להתגנב
בצעדי פנתר לכיוון המקרר.
עכשיו, הייתי בצד האחר, בו כל אחד מקבל
צלחת אוכל אחת, כל אחד מקבל בקבוק שתייה אחד, ובעצם, כל אחד שונא אותך, על הקמצנות
שלך, כי בדוק אתה שומר את השאר לעצמך...
ובאמת,אוכל זה נושא נורא רגיש אצל אנשים.
זה גורם לחבר'ה שלא ראו אותי מימיהם,
לקרוא לי "נסיך", או "מלאך האופל", תלוי אם הם קיבלו אוכל, או
שנבצר מהם בקבוק נוסף של שתייה.
חשבתי שרק בי.ב. האוכל טעים.
אז מסתבר שגם בשישי במטבח האוכל די טוב.
מגוון של אוכל ערב לחך, שבמהלך 10 הדקות
שאכלתי, היה טעים להתענג עליו, לפני שחוזרים למרתון של לנקות את כל חדר האוכל
ולפנות אחר כולם.
יום שבת.
היתרון בלהיות במטבח הוא לדעת מה לא
לאכול בחדר האוכל הזמן הקרוב.
יצא לי להרגיש כמו אליסה בארץ הפלאות
אלידן-"שטוף לי את הסיר"
-איפה הוא?
"אתה תראה אותו..."
הם אוהבים לשגע אותך, ולטרטר אותך.
אלידן צעק בקולי קולות
"איתי!", שמעו את זה עד לוגיסטיקה.
באתי במהירות הבזק, רק כדי לשמוע שעוד 5
דקות, אני צריך להוציא בשר...
דנגו שלח אותי לחדר ה"פטיו"
המהולל, כדי להרכיב לו מטאטא, כאילו אני באיקאה.
כל המקלות היו צמודים ביחד עם איזה
איזולירבן שהקיף אותם, וכל מקל מטאטא שהוצאתי, הרגיש לי כמו אקסקליבר.
שוב, מטריף אותי הקטע שמדברים איתך לאט,
כאילו אתה אנאלפבית...
אלידן-"אני צריך שתביא לפה צלחות,
צ-ל-חות,
צ', ל'...
במטבח, לא נהוג להשתמש בטלפונים, אלא בצעקות
ברבריות של תגר בשוק הכרמל.
אלידן מגיע לנקודה אקראית במטבח וצועק
"איתי",
ולא משנה איפה אני, אני אמור לשמוע
ולבוא, כאילו הוא הקרין על השמיים את הסימן של באטמן.
יש גברים, כובשי בחורות,
שבמבט אחד, יכולים לגרום להן לתת להם את
מספר הטלפון שלהן.
גם לי יש יכולת דומה לזו,
מספיק שהסתכלתי על נגד מטבח, הוא נותן לי
7 מטלות שונות, גם אם לא היה לו שום דבר לעשות לפני המבט שלי.
יום ראשון שפותח את השבוע הסתיים,
ומבחינתי, השעתיים ביום שני לא יעשו את ההבדל.
אז זהו, שכן,
נכון ביקורת אכ"א?
זו שגרמה לי לגלח את הראש, ולהיראות כמו
וולטר וויט?
אז אלידן "פירגן" לי, ולקח
אותי לאירוע של אכ"א, לקו האש, כשאני, המנה העיקרית.
כשהגעתי לשם, שוב היה לי ש.ג. על
קרואסונים ועוד דברים טובים.
וכאן, כמו בסיפור על המטבחון, חיכיתי
לאנשים, שמעולם לא הגיעו.
כשהם סוף סוף הגיעו, ראיתי רק כומתות
כחולות, ופנקסים שלופים, אז הסתתרתי מאחורי הדלפק.
מפחיד, נראה כמו זירת פשע,
כל כך הרבה שוטרים במקום אחד.
התורנית שהייתה איתי נמלטה לאיזו שיחת
חתך עם איזה מפקד, ואני לעומתה, למרות שנגמר לי הזמן, הונחתי להישאר באירוע עד
שהוא מסתיים.
מירב, אחת מהקצינות הבכירות, שאלה אותי
"אתה עדיין פה?" בטון חצי מחייך, חצי מבואס.
עניתי לה "כן, עד הסוף!" בטון
חצי נחוש, וחצי "נראה לך שאני אוותר על האוכל?"
זוכרים את הרס"ר של "אתה צריך
להסתפר", ההוא מהסיפור של הש.ג.
אז הוא בא כמובן לברך אותי בבוקר טוב,
וב"אתה צריך להסתפר", רגיל כזה,
רק שהפעם הוא שם לב שאני נראה כמו נזיר
טיבטי גלוח ראש.
הוא בא, ולחץ לי את היד...
מסתבר שביקורת אכ"א באמת משנה
אנשים...
בסוף אני לא עובד ביום האחרון שעתיים,
אלא 4 שעות.
איך הם עושים את זה?
מבחינתם, אני מחליף מישהו לא קיים, שהיה
אמור כביכול להגיע לאירוע.
בסוף, אורי החליף אותי, ואני רצתי
למגורים, ואז כמובן, נגררתי ליחידה...
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה