מוזר שעדיין לא עשיתי סיפור על קולנוע.
זה פשוט שבדר"כ האולמות סבילים, ולמרות שחצי מהאנשים מרעישים כמו ישראלים, החצי השני משתיק אותם.
הפעם זה היה נוראי.
הלכתי לסרט אימה עם חברים.
אחרי שקניתי קולה ב-24 שקלים כאילו אני מינימום הברון רוטשילד, נכנסתי לאולם.
ממש חייבים לשפר את הסלקציה בכניסה.
ילדים קטנים היו איתנו בקולנוע,
כל שנייה התנשפויות, בכי, צחוקים וגם גרעפסים משום מה... כל אחד והטריגר שלו לפחד.
בואו ואספר לכם היכן ישבתי.
מלפניי, בחור בגובה 2 מטר, שמאתגר אותי עם השפה האנגלית, כי חוסם את הכתוביות.
לידי, בחורות פחדניות שמצחקקות ומתנשפות לסירוגין. מפגרות, לכו לקומדיה.
מאחוריי, גבר מבוגר שמרגיש יותר מידי בנוח באולם. "תעביר את הפופקורן, לא הבנתי את החלק הזה".
נשמה, אתה לא בבית.
אחרי כל JumpScare, אנשים הרשו לעצמם לדבר במשך חצי שעה כדי להירגע,
ואם היה צריך הפוגה קומית ידנית, היה ילד קטן שעושה גרעפס, ואז כל העולם מצחקק כאילו זה מופע סטנד אפ.
בני כמה אתם אנשים.
בסרט אגב, היה מעין שד, שמגיע לאנשים ונועל להם את תיבת הקול, הופך אותם אילמים.
אחלה הצעת ייעול לכמה אנשים פה, עדיף מהסדרן שלא הגיע פעם אחת.
אז אחרי שקיבלתי את גרסת הבמאי, עם הרבה שאלות על מי הטוב, מי הרע ומי המכוער,
הגעתי להחלטה, שעד שיחלקו את ההקרנה לפחדנים ולאמיצים,
את סרטי האימה שלי, אני אראה בבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה