בבסיס החדש בצריפין, חיכו את חודש ההסתגלות שלי, ובום תורנות.
התורנות הראשונה שלי בבסיס החדש הייתה פירוק אוהלים של חיילים אמריקאיים.
חיילים מאמריקה באו לעשות פה איזה תרגיל מסוים, וישראל שלנו דאגה להם לצוות הקמת האוהלים, לצוות פירוק, ולאוכל ופינוקים לאורך כל התהליך.
אני הייתי מהצוות המפרק.
עד פה בסדר, עד שאמרו לי שאני צריך לישון בבסיס, רק כדי להיות נוכח בבוקר יום אחרי (שלא יהיה סיכוי שלא אגיע).
בהתחלה המפקד שלי אמר לי שאין מצב שאעשה לילה, שהוא עומד על כך.
פשוט הרס"ר עמד גבוה יותר.
אז בפעם הראשונה אני מוצא את עצמי בשעת ערב מאוחרת בבסיס יומיות של ג'ובניקים.
זה כמו סצנת שממה מהמערב הפרוע.
כשאתה רואה מישהו הולך במדרכה שמולך, אתה שואל את עצמך "מה הוא עושה פה בשעה כזו?".
חוץ ממני, היו עוד כמה אנשי קבע ו-20 חיילי חובה שישנו בבסיס לטובת התרגיל.
מגורי נגדים זה חדר עם 3 מיטות, כל מיטה מזרון עמינח, מקרר ומזגן..
מגורי חובה, זה האודיטוריום...
30 מיטות שהן בעצם אלונקה עם מזרן דק...
בוקר טוב אחרי 4 וחצי שעות שינה,
וישר לרוטינה של מורה שבודקת שמות כל 5 דקות, לראות שאף אחד לא ברח באמצע הלילה.
יצאנו מוקדם בבוקר, כדי לסיים מוקדם בערב.
הרושם בטיול צבאי הוא נסיעה מאורגנת, מסודרת, עם הקאורדינטות של לאן לנסוע בדיוק.
אחרי שעה הלכנו לאיבוד, לא יודעים לאן ללכת.
ונהג האוטובוס התחיל לאבד את זה,
עמד באמצע צומת ואמר שהוא לא ממשיך לנסוע, עד שמישהו אומר לו לאן.
ולמען האמת, הוא צדק.
זה כאילו האמריקאים אמרו איפה אנחנו רוצים להיות?
איפה הכי חור?
איפה לא ימצאו איך להגיע?
כאן.
כשהגענו איכשהוא למקום המיוחל, תפקידנו היה לפרק אוהלים.
הורדתי את היתד המרכזית של אוהל כבד במיוחד. התחלתי לשמוח שהנה, חדר כושר משתלם, עד ששמתי לב שאיזה 10 אנשים מרימים את האוהל יחד איתי.
לאחר שעות רבות של עבודה פיזית של קיפול אוהלים מגודל של 16 יתדות לגודל של מעטפה, ועטיפתם בניילון נצמד על רפסודות (#IDF_logic),
התחלנו לחזור באוטובוס שנתקע שוב, הפעם לא מלחץ נפשי של הנהג, אלא מתקלה טכנית ברכב עצמו.
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה