כמו שאר הסיפורים שלי, הכל התחיל בדבר נורא מפוקפק.
חברים פרסמו פוסט של אחד ששואל אם מישהו רוצה להיות סדרן/מאבטח באירוע מחר של סטטיק ובן אל בפתח תקווה.
שלחתי לבחור הודעה, הוא אמר שכבר אין מקום, וחזר אליי יום למחרת מהיום להיום.
-
-
בעודי צועד קרוב לעירייה, אני שומע מישהו משתמש ברמקולים של הצבע האדום, כדי לדבר עם כל מרכז העיר, להזיז רכבים לקראת האירוע.
בהתחלה הייתי בטוח שאלוהים מדבר איתי.
-
-
קוד הלבוש הוא חולצה שחורה ומכנסיים שחורים;
לכן כשהגעתי למקום, לא באמת ידעתי היכן נפגשים, אז פשוט התחלתי לעקוב אחרי כל בן אדם שלובש שחורות כבן אדם שרואה שחורות.
-
-
כשהגעתי לאחראי, התחלנו כולנו ללכת אחריו כעכברי מעבדה, ובעצם במשך שעות מתייחסים אלינו ספק כקבוצת תיירים מחו"ל, ספק ככיתה טיפולית, ואומרים לנו ללכת מכאן לפה ולשם, תלוי מי צועק הכי חזק.
-
-
בסוף העמידו אותנו במעין עמדה של "כניסה" ויציאה".
אני הייתי אחראי על לספור כמה אנשים יוצאים, ולדאוג שאף אחד לא נכנס מהיציאה.
-
-
תחילת המשמרת, אנשים התחילו לפלס את הגוף שלהם בי, אז ויתרתי.
מיד מפקד המשטרה באותו איזור אמר לי להתקשר למי שהביא אותי, ולהגיד לו להחליף אותי, כי אני עושה עבודה לא טובה.
חבר סדרן אחר גילה לי את השיטה.
כשמישהו מרים עליך את הקול, אתה שותק, מסתכל אליו ישירות בעיניים עם מבט רציני, ובתנועת ראש מסמן לו עם העיניים לאן ללכת.
וואלה עובד.
-
-
אני מאמין שעד סוף היום, אני עושה בערך, פלוס מינוס...
250 אויבים.
-
-
כל היום אני בלופים על אותו משפט: "הכניסה מכאן"
והנה סוגי האנשים בפתח תקווה:
-
-
הסקרנים- אבל למה? (למה מכאן)
-
המתעניינים-מה יש כאן?
-
המתנחלים - זה בית שלי!
-
הכועסים - באמא שלך?
להם אני עונה:
באמא, באבא, בדודה, בכל המשפחה.
-
הרוסים-שטו?
להם אני עונה:
Вход туда (הכניסה מפה)
-
האלימים-איתם זה היאבקות ונהנים, עד הגעת השוטרים.
-
הפולנים-הגזמה זו לא מילה אצלם.
עונים לך "איזה עונש".
לא מבין אותם, כולה מטר ללכת.
-
הנעלבים-אחרי שהם שומעים אותי, הם מסתובבים והולכים הביתה.
-
המתלוננים-"המופע לא היה משהו".
-אין בעיה אדוני, אני אדבר איתם.
שנה הבאה יהיה יותר טוב.
-"אבל שנה הבאה אני לא בארץ".
-הם יעשו גיחה לחו"ל.
עוד דוגמא:
"אני תושבת העיר! אני הולכת להגיש על זה תלונה חבל על הזמן!"
-
המתרצים - "אני צריך לספר"
"אני צריכה בנק!
"אני רק לקופיקס"
"אני גרה פה".
-
המבררים - "איפה יש פה אוטובוס?"
"אילו חנויות פתוחות עכשיו?
"אני צריכה מונית"
-אני נראה לכם כמו 144?
הפכו אותי לנציג עירייה.
-
-
אני באמת לא מבין,
אנשים מעדיפים במקום ללכת 2 מטר, לעשות שיחת נפש עם השוטרים על כמה שהם רוצים להיכנס מכאן.
-
-
ומי הכי מלחיצים?
לא הערסים;
עצר מולי זקן בן 202 כובע טמבל, ועיתון ביד.
עצר ומסתכל עליי.
לא זז, רק מסתכל.
זה מלחיץ.
-
-
ואולי הכי הזוי:
כמה ילדים ביקשו ממני להיכנס עם מקלות, בטענה שיש להם פוביה מליצנים.
-
-
בשיא הערב, אנשים התחילו להיכנס בכוח.
אני עם עצמי;
והשוטרים כמנהג הסרטים האמריקאיים, אוכלים דונאטס בניידת.
אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?
או שתשימו לי שוטר לידי, או נשק חם.
-
-
סוף האירוע, אנשים יוצאים, אומרים לנו "הרגתם אותנו".
נשמות, הסיבה שאנחנו כאן, זה כדי שלא תהרגו.
-
-
ב-7 השעות הראשונות עוד הצלחתי לעמוד.
עכשיו אני יושב על הרצפה.
מרגיש כמו הומלס, עם סטיקלייט ואפוד של אבטחה.
-
-
מתחיל להעריך את כל המאבטחים.
אין דבר כזה כסף קל...
סופ"ש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה