לאחר שבת בבסיס, אני רץ כדי שוב להריח את ניחוח הבית.
אוטובוס לכיוון באר שבע.
רכבת לכיוון תל אביב.
באמצע הנסיעה ברכבת, הלכתי לשירותים.
ראיתי *מלא* אנשים שפשוט חוסמים לי את הדרך.
אמרתי טוב, נחכה שיגיעו לתחנה הבאה.
חיכיתי 10 דקות, העדר סוף סוף התקדם.
המשכתי לכיוון השירותים, אני רואה שתפוס.
שאלתי מישהו שעמד שם "אתה יודע אם יש שם מישהו?"
(כי פעם שעברה, חשבתי שהדלת נעולה, ופשוט לא דחפתי אותה חזק מספיק, סתם חיכיתי)
והבחור שעמד ענה לי "כן, הוא כבר מתחילת הנסיעה שם".
לאחר רבע שעה, התייאשתי, חזרתי למקום שלי, רק כדי לגלות שתפסו לי אותו.
עכשיו אני הומלס, מחוסר מקום ברכבת, שממש צריך לשירותים.
טוב לא נורא, תכף יורדים.
מבט אחד לכיוון צג הקרון של הרכבת נתן לי לגלות "התחנה הבאה חיפה חוף הכרמל".
מה חיפה.
איך פספסתי את תל אביב?!
הרי הסתכלתי באפליקציה, והיא הציגה לי שעה מאוחרת יותר!
בעוד הרכבת מתחילה לזחול יותר מהרגיל, הגיעה לה כריזה שנתנה לי קריזה:
"שימו לב, הרכבת תתעכב עקב רכבת שלפנינו על המסלול".
זה לא היום שלי.
איך זה קורה בכלל? איך יש פקק על המסילה?
אני לא מבין, לא תיאמתם ביניכם, מי יוצא מתי?
נראה לי אני מתגנב לקרון של הנהג, משתלט על ההגהים, ונותן איזו 'קטנה' לרכבת מלפנינו, שתתחיל לנסוע.
אוקיי, הרכבת עצרה ליד שדה.
איפה אנחנו?!
בעודי דופק את הראש על השולחן הקטן בין המושבים עד זוב דם, אני נזכר שגם במהלך מלחמת העולם השנייה, היה את חוסר הוודאות עם הרכבות...
מתלבט אם לפתוח את הדלתות ידנית, וללכת ברגל.
ושוב, הקריזה: "שימו לב, הרכבת תתעכב עקב רכבת שלפנינו על המסלול".
"אמרו לי שראו אותך באיזו תחנה בחיפה"
אחרי שאיבדתי חלק מהשפיות שלי, אני בדרך הביתה, לאחר *8 שעות נסיעה מהבסיס*,
מחצית משעות הנסיעה של הסיפור הראשון.
בית סוף סוף.
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה