ידידה שלי, אחרת הפעם, חגגה יום הולדת ב Plug in.
פלאגין הוא מקום נוראי שאסור ללכת אליו
אם אתה יודע שהשפיות של חבריך מוטלת בספק.
זהו בעצם חדר קריוקי פרטי עם 4
מיקרופונים שאף פעם לא פרופורציונאליים, ולכל אחד עוצמה שונה.
בשעה וחצי, שעתיים הראשונות המצב רגוע
יחסית...
לאחר שעתיים הטירוף עולה על גדותיו.
אנשים צועקים לתוך המיקרופון זעקה עמוקה
ללא כל קשר למילים,
ומקללים אחד את השני, כשהם צווחים לתוך
המיקרופון כי אחרת, האדם המקולל לא ישמע.
המנות הן גורמה,
וזה לא אומר שהן טעימות כמו מנות שף,
זה אומר שהן בגודל דוגמיות ועם מחיר
בשמיים.
הביאו לנו עשיריית שוטים של עראק על
החשבון.
אף אחד לא שתה את זה.
"הבאנו לכם וודקה".
אני לא יודע באיזה עולם הם חיים, אבל זה
ממש לא וודקה.
שיר הביאה את המיקרופון לאוראל.
אוראל (לתוך המיקרופון) : אילן יא הומו!
כאילו יש לי עסק עם ניאנדריטלים אנשי
מערות אומרים שלום כיתה א'
רבאק אנחנו בני 22, מה השתבש פה.
לאחר שעתיים וחצי, המערכת שבקה חיים.
הטאבלט שבחר את השירים הפך שחור,
חלק מהמיקרופונים הפסיקו לעבוד יחד עם
עור התוף שלי.
אז יצא שאני על תקן גננת, צורח על כולם,
לוקח להם את המיקרופונים ואומר להם ללכת לפינה, עונש.
בשלב מסויים נשבר לי להטיף,
נזרקתי על איזו ספה, וכתבתי את הסיפור
הזה במטרה שיאתרו את חברים שלי, ושיאשפזו אותם, כי אני כבר ויתרתי.
סופ"ש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה