הרגשתי מחויב לכתוב את הסיפור, כשאף אחד
לא מכיר תורנות בינוי מה היא.
אז תורנות בינוי, כמו שמה, היא לבנות,
ליצור יש מאין.
הכל התחיל ביום שרבי, כמו שאר 365 ימי
השנה, כשאתה חי במדבר.
יוכי הודיע לי שהייתה אמורה להיות לי
תורנות מים (להיות נער מים ביום העצמאות), שהתחלפה בתורנות מטבח בנות, שהתחלפה
בתורנות בינוי.
אני לא יודע מה יותר הזוי מביניהם, אבל
ממה שהבנתי אני הראשון שמקבל תורנות שקשורה לסחיבת כבלים אז הייתי חייב לכתוב על
זה, להסביר לאחרים.
ביקשו ממני להגיע ב7:30 למחלקת אחזקה
שבבינוי, עד הש.ג.... וכשהגעתי, הייתי בטוח שבאתי לפינת החי של עובדה, לספארי.
הכל שם מפוצץ ציפורים, יש להם אפילו כלוב
של תוכים, כנראה לעזור להם בעבודות...
על הבוקר, שמתי לב למפקד הגדול, יגאל,
שכבר דיבר עם הסגן שלו, שאול, על תוכנית בנייה עתידית.
הוא שרטט אותה באבק על הרכב שלהם.
אח"כ הוא שם לב שקצת לא מסודר במחסן
שלהם, אז הוא התחיל לזרוק דברים בברבריות, כמו כוכבי הרוק שהורסים בתי מלון, כדי
לראות אם הבכיר שלו, שליו, ישים לב לבלגן שנוצר.
בטח ככה זה כל יום, ואז זה גלגל של לכלוך
שבפועל, יגאל יוצר.
ישבתי במשרד של יגאל, כשהוא אומר: "טוב
אנחנו תכף נצא לשטח".
משפט לא מעודד במיוחד.
המטרה שלנו הייתה לבנות מעין סוכת ענק
לכבוד יום העצמאות.
זאת מכיוון, שזהו יום פתוח בו היחידות
השונות מציגות כמה הן שונות, והן צריכות צל מעליהן, שלא יעמדו בשמש חלילה.
מקימים יריעות בד, כאילו זה הפסטיגל.
נתנו לי ווסטים צהובים שאיבדו מימי הזוהר
שלהם ממזמן.
שליו הביא לי קסדה, ואמר לי " שים
את הטלפון בצד, שלא יקבל מכות".
מי יכול לאיים לי על הטלפון? מקרר? פקס?
בכל מקרה, פתחתי עיניים.
לא תאמינו כמה כבד יכול להיות ברזנט
לסוכת ענק.
שיחקנו משוך בחבל משני קצוות הסוכה,
וכשסיימנו, הלכנו לאכול צהריים.
למדנו בדרך הקשה שאיתני הטבע חזקים
מהאדם.
המבנה שבנינו, עלה למעלה בשיפוע, כאילו
אנחנו מתכננים רכבת הרים.
אז בעודנו בונים הכל מחדש,
ראינו טרמינל אזרחי באופק.
התחלתי לרוץ לכיוון הדיוטי פרי, אבל אז
יגאל תפס אותי והסביר לי שזה למראית עין בלבד.
רוב הזמן עבדנו עם עצירים.
לעצירים אסור להביא איתם טלפונים, אז
כשהם מוצאים מכשיר של מישהו אחר, זה כמו קוקאין בשבילם.
עציר תימני התנחל לי על האינטרנט של
הפלאפון, כאילו זה גת.
בתכלס, בינוי היא הטייסת הכי קרבית שיש.
נוהל סופה, או עומס חום זהו מידע לא
רלוונטי להם, בעודם עובדים, בונים ומפרקים באש ובמים 24/7.
אני כולי שרוף, הם כנראה פיתחו חסינות.
אמרו לנו לחכות להם ברחבת היסעים, שיבואו
לאסוף אותנו.
כמו הומלס, ייבשו אותי במשך שעה וחצי
בספסל הרותח.
עד שהם סוף סוף הגיעו, חשבתי שזו פאטה
מורגנה.
"בום, בום, בום, בום"
הדפיקות של הפטיש לא מפסיקות,
הלכה לי האוזן מהדבר הזה.
אמרו לנו לנקות זבל מהרצפה, הפכנו
לשרתים.
שליו אמר לי:
"תנקה מהרצפה -
או בשפה של היב"א, תפתח את
הראש".
אז אחרי החזרת המקום לקדמותו,
שוב, לחיצת יד מיגאל, כאילו אנחנו בהסכם
אוסלו, ויאללה למגורים.
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה