קדם דבר : את האמת, אני זוכר שכבר עשיתי את התורנות הזו פעם או פעמיים,
אבל משום מה לא מוצא את הסיפור הקודם...
תורנות קצין תורן
תאריך: 12-13.8.20
גם עכשיו הגעתי לתדריך מצחיק, הפעם עם אוריין המ"כית.
עם שצף מילים נמהר שלא מותיר מקום לשאלות, המ"כית סיכמה מה כל אחד עושה,
ואף אחד לא הבין.
מה שכן הצלחתי להבין, הוא שביצוע חילוף בשער מסוק בשעה 4:00 בוטל, והועבר למ"כים, לפחות זה :)
המשימה הראשונה שלי בתור קצין תורן, היא תורנות פיפי.
השומרות בש.ג. מסוק שומרות במשך 4 שעות,
ולא מצליחות להתאפק.
פה אני נכנס לתמונה, כאשר אני מחליף אחת מהן, כשהיא הולכת לשירותים.
"אתה מחליף את שני השומרים" אמרה אוריין.
-"אבל אני בלי נשק" הגבתי בחשש.
-"לא נורא".
"ועוד משהו", היא המשיכה, "אם מישהו לא רוצה פיפי, אתה מכריח אותו. שניהם חייבים ללכת".
בפועל, כאשר הגעתי לשער המסוק, היו שם בן ובת, כאשר הבן לא רצה ללכת.
"מצוין!" קראתי,
כי בפועל, לא עברתי תדריך כיצד להחליף אותם בשמירה.
איבדתי את דרגות הב' שלי,
והייתי סמוך ובטוח, שאפשר להשיג דרגות רסל בשקם.
ואכן אפשר בקלות, פשוט לא של חיל האוויר.
אז לקחתי דרגות של חיל הים, שזה מה שהיה הכי קרוב לחיל האוויר במראה.
אני בתורנות עכשיו... מי כבר יראה לי את הדרגות.
מה שלא ידעתי, שהתורנות שלי טומנת בחובה להשגיח על שני מטרים בחדר האוכל (עקב הקורונה),
וכתוצאה מכך, בעצם כל הבסיס מגיע לראות אותי - ולצחוק עליי - שעברתי חייל.
אני בביס בר, והגיעה שעת האוכל.
הדלת נעולה, העובדת של מבושלת, רווית, מסרבת לפתוח, כי מאחרת בלהתארגן על עצמה,
וה- White Walkers כבר דופקים על הדלת, מה שיזכיר סרטי אימה רבים.
"לפתוח להם?", שאלתי את רווית, בעודי מסתכל על השעון.
-"לא, אל תפתח!" צעקה רווית בנחישות.
אני קצת ברגשות מעורבים מהעניין.
מצד אחד, פחות עבודה בשבילי, מצד שני קצת רחמים על הרעבים בשמש, ומצד שלישי, בי הם ינקמו.
רווית פתחה לבסוף את הדלת למסתערים, הכריזה "זה הנגד שאיחר לתורנות! זו הסיבה שחיכיתם!"
וברחה.
בדף התורנות של הביסבר, אני צריך לרשום את האנשים,
כך שאם חלילה יש חולה קורונה בשעות מסוימות, יש להודיע לכל מי שהגיע אחריו.
בדף התורנות יש רישום של שם מלא, יחידה וגף.
שמות מצחיקים שאמרו לי (ורשמתי)
יחידה? תוה"ל.
גף? רק תוה"ל.
יחידה? הובלה.
גף? כן.
רשמתי "כן".
יחידה? מופ"ת.
גף? אני מכל היחידה.
רשמתי "כל היחידה".
יחידה? לה"ב.
גף? קישוא.
(בדיעבד, "קישור")
__
גיליתי עכשיו שהעובדים של חדר האוכל לא אוכלים מהאוכל פה.
עד כדי כך הוא רע.
והנה, הדרגות הצהובות של חיל הים שלקחתי מהשקם, לא איחרו לעורר סקרנים.
להלן התשובות השונות שהבאתי לחיילים, שהאמינו להכל:
למה הדרגות שלך צהובות? (נשאל על ידי חלק ניכר מהאנשים)
1. השמש הפכה אותן לצהובות.
2. זה קשור לקפסולות של הבסיס, יש קפסולה צהובה וקפסולה אדומה.
אז אני בקפסולה הצהובה.
3. אני מחיל הים, הביאו אותי לתגבור.
3.1. כשהחייל שמע את זה, הוא תפס את הראש והתחיל לצעוק "אוחחח צה"ל צה"ל!", כמי שנשרט מההיגיון הלוקה בחסר.
חלק מהתשובות השונות גם אמרתי לאנשים אחד אחרי השני,
כך שמעניין מה יקרה כאשר הם ידברו על זה אחד עם השני.
_______
השמש הגיעה למרכז השמיים, וכמות האנשים הרעבים התחילה לעלות.
משום מה, ישראלים חושבים שהתור יתקדם מהר יותר אם הם יהיו פיזית צמודים יותר אחד לשני.
הקורונה חייכה לגבי העניין, ואני הזעפתי פנים.
"לשמור על שני מטרים!" קראתי.
אבל דבר לא עזר.
אז מצאתי שיטה חדשה,
ברישום של האנשים, אני פשוט מאט את קצב הדיבור.
ככל שיש יותר תור, אני יותר כבד פה/מפגר.
"מאיפה אתה?"
אוויוניקה.
"א ו ו י ו נ י ק ה"
אוויוניקה זה עם ע', נכון?
וכמו בכל סיפור טוב, יש את מנצלי הסמכויות.
הרופא "תבריש" נכנס לביסבר ללא מסיכה, ועקף בדרך את כל התור.
כששאלתי אותו לפשר הדבר, הוא ענה לי בפשטות "אני רופא".
התלבטתי אם גם להציג את עצמי ולהגיד "ואני נגד"... למרות שלא כ"כ הבנתי מה זה יעזור.
כשתבריש יצא, ושוב דרשתי הסברים, הוא פירט: "לא, אני לקחתי את זה כי בא לי".
או, הרבה יותר ברור.
היה חייל אחר, שאמנם הגיע עם מסיכה, אבל היא הייתה על הסנטר, והוא אכל מלפפון.
"כפרה עליך, שים מסיכה", אמרתי לו.
-"כפרה עליך, אני אוכל!", הוא הטיף לי חזרה.
כאילו המלפפון הוא צלב נגד ערפדים.
'אף אחד לא יכול להעיר לי על מסיכה כשאני עם אוכל ביד'...
למה התור בביסבר מתעכב
1. אנשים שלוקחים 20 מנות.
הייתי אומר שהם מוכרים את זה בחוץ,
אבל אין לי ספק שאפילו החתולים יסרבו.
2. אנשים שמנהלים עם רווית שיחת נפש.
בחורה בת 40, מה יש לכם, סעו לי מהתור.
3. אנשים שלוקחים לחמניות יחד עם המנות שלהם.
מה אתם צריכים לחמניות?
____
יש אנשים שמגיעים, לא כדי לקחת אוכל, אלא סתם להיות עם חברים שלהם.
עכשיו הרישום שאני עושה, הוא לא כדי לחייב להם את האשראי על מה שהם לוקחים,
אלא כדי לוודא מי היה באותו הזמן, בשביל מקרי קורונה (לא עלינו).
הבעיה שהם לא מבינים את זה, וכשאני מבקש לרשום אותם, הם טוענים בתוקף "לא, לא, אני לא באתי לאכול, אני איתו".
אני מסביר להם שהקורונה לא פוסחת על אף אחד, גם על המלווים, ושהם צריכים להירשם.
ישראלים לא אוהבים שרושמים את הפרטים שלהם על דף, ובמיוחד לא חיילים,
מסתכלים על זה כמו על חצי טופס תלונה.
אם כך, שמתי לב שאני מצליח "למכור" יותר מנות בזכות זה.
המלווים שאני רושם, משנים את דעתם, והולכים לקחת אוכל גם כן,
ככל הנראה בדעה של: " אם רשמו אותי, לפחות שארוויח מזה משהו".
עוד פעם כוננות שירותים,
שומרת משער המסוק התקשרה לבקש שבמקום שאגיע ב-14:15, שאגיע בשעה 14:00.
בדיוק סיימתי את וויסות האנשים בביסבר ב-13:30, הייתי פנוי, אז אמרתי לה שאבוא כבר עכשיו.
-"לא, לא טוב, תגיע ב-14:00", ענתה השומרת.
-"לא הבנתי, את מתזמנת פיפי?"
אחרי כוננות שירותים, ניסיתי לקצר זמנים וכבר לקחת את תיק המרותקים מהרסר של להב.
"עברת אלינו מחיל הים?!" שאל הרס"ר כשאלה רטורית של 'מה הדרגות האלה יא ליצן'.
עניתי אמיתי, שזה מה שהיה בשקם...
וואלה יצא גבר, והביא לי זוג דרגות מאצלו.
אם הייתי חייל חובה, הוא לא היה מביא לי דרגות, הוא היה מביא לי תלונה.
בערב, תפקידי בכוח היה בחדר האוכל,
וכמו בביסבר, הייתי צריך לרשום את האנשים שנכנסים,
שם מלא, יחידה ומספר השולחן שיישבו בו (אם יהיה חולה קורונה בשולחן מספר 1, יכניסו רק את השולחנות הקרובים אליו לבידוד).
אז התחלתי פשוט להרגיש כמו מארחת,
"כן, מה השם?"
"איזה שולחן תשבו?"
"מעשנים / לא מעשנים?"
חלק בלתי נפרד מהתורנות הזו, הוא המרותקים. פשוט סיוט.
כיתה טיפולית של חיילים בעייתיים, שמחפשים הקלות.
כיוון שהבסיס הוא לא במדבר באיזה חור, אלא קרוב לציויליזציה, יש להיפגש איתם כל שעה, כדי לראות שהם לא ברחו.
מגיע לי מרותק בשעה 19:00, ומבקש ממני שארשום שהוא היה גם ב-20:00 וב-21:00.
הוא בעצם מבקש ממני שארשום שהוא היה בעתיד...
איך רושמים על עתידדדד, פשוט תהיה!
אמרתי לו שאני מגיע כל שעה, בדיוק כמוהם.
-"בסדר, אבל אתה יום אחד, אני 14 יום עושה את זה!", השיב העבריין.
תכלס הוא צודק.
היה גם מרותק שהבנתי לליבו,
הוא טרק את הדלת בחוזקה, לשלישה שלו,
והיא דיווחה על אלימות נגדה.
על זה הוא קיבל 14 יום, על טריקה.
למרות שעם הרכב שלי, אני קצת מבין את שני הצדדים...
עם מרותק אחר, היה לנו הסכם,
במקום שנתראה כל שעה, הוא ישלח לי מיקום GPS של היכן הוא נמצא,
מיקום חי, אפשר לעשות את זה דרך הווטסאפ.
עברה חלפה לה שעה, אני נכנס למיקום, ואני רואה שה"בליפ" שלו נעלם...
התחלתי להזיע...
אבל אז ראיתי שזה היה תקל (באג) באפליקציה, הנה, הבליפ חזר, והוא לידי, הכל טוב :-)
_____
נגמר לו היום הראשון של התורנות, משכתי עוד כמה שעות במועדון של גף הגנה,
דיברנו, צחקנו, עלו עליי נמלים, וצפינו בטלויזיה.
דפוק לגמרי, כל הספות פה שורצות נמלים.
אבל הצלחתי לשרוד עד בערך חצות.
00:30 התארגנתי לשינה.
בכל זאת, אני קם 6:15 לטובת וויסות כניסה ויציאה של חדר האוכל.
בדיוק כשעצמתי את העיניים, הטלפון צלצל ואיתי דיברה המכ"ית עידית,
ובישרה לי שהחילוף של 4:00, זה שהיא הייתה אמורה לקחת ממני, אז בסוף אני כן עושה את זה.
אז במקום לישון שנת ישרים נורמלית ב-22:00 כשסיימתי את ההחתמה האחרונה,
הלכתי לישון באיזור 1:00 (חצי שעה של עצבים עד שנרדמתי),
כיוונתי שעון ל-3:50 (בפועל צלצל ב-4:00)
כשראיתי את השעה, יחד עם טלפון מהחמ"ל על איפה אני, התחלתי לרוץ כמו מוכה ירח לכיוון האוטו,
ולאחר מכן נסעתי מהר כמו האופנוע של האגריד מהארי פוטר.
הגעתי לשער המסוק, לאשר שהשומרים הנכונים החליפו את קודמיהם (ולא מטורפים אחרים שניסו לגנוב את השמירה הזו)
ושהם עם מסיכות (כדי שלא ידביקו את השועלים שמסתובבים להם בשעות האלו).
חזרתי לחדר, מפרפר, וקמתי שוב ב-6 ליום קסום נוסף של תורנות.
____
בחדר האוכל בבוקר, הגיעה אליי מרותקת, שמעולם לא נרשמה יום קודם לכן,
וביקשה שאחתים לה את העבר.
(נראה לי שלמרותקים אין ממש את הקונספט של זמן).
הסברתי לה שאני מעולם לא ראיתי אותה, ואם במקרה ראיתי אותה, זה לא שכתוב לה על המצח "מרותקת", זה לא עובד ככה, היא צריכה ממש להירשם...
"נראה לי אתה עייף", היא ענתה לי בשיא חוצפתה.
אם זה תלוי בי, היא נשארת עוד שבת...
וכדי לקנח, את כל התורנות הזו, המחליף שלי לא הגיע.
אבל לפחות כאן, נשארה טיפה של הגיון, כשמאיה אמרה לי ללכת הביתה,
שזה שהוא לא הגיע, לא מחזיק אותי עדיין בתורנות.
אז עם עייפות מצטברת, אני שמח שסוף סוף סיימתי עם תורנות ה"קצין תורן".
הרבה שואלים אותי למה אני לא קצין,
זה למה.
צה"ל.
תורנות קצין תורן
תאריך: 12-13.8.20
גם עכשיו הגעתי לתדריך מצחיק, הפעם עם אוריין המ"כית.
עם שצף מילים נמהר שלא מותיר מקום לשאלות, המ"כית סיכמה מה כל אחד עושה,
ואף אחד לא הבין.
מה שכן הצלחתי להבין, הוא שביצוע חילוף בשער מסוק בשעה 4:00 בוטל, והועבר למ"כים, לפחות זה :)
המשימה הראשונה שלי בתור קצין תורן, היא תורנות פיפי.
השומרות בש.ג. מסוק שומרות במשך 4 שעות,
ולא מצליחות להתאפק.
פה אני נכנס לתמונה, כאשר אני מחליף אחת מהן, כשהיא הולכת לשירותים.
"אתה מחליף את שני השומרים" אמרה אוריין.
-"אבל אני בלי נשק" הגבתי בחשש.
-"לא נורא".
"ועוד משהו", היא המשיכה, "אם מישהו לא רוצה פיפי, אתה מכריח אותו. שניהם חייבים ללכת".
בפועל, כאשר הגעתי לשער המסוק, היו שם בן ובת, כאשר הבן לא רצה ללכת.
"מצוין!" קראתי,
כי בפועל, לא עברתי תדריך כיצד להחליף אותם בשמירה.
איבדתי את דרגות הב' שלי,
והייתי סמוך ובטוח, שאפשר להשיג דרגות רסל בשקם.
ואכן אפשר בקלות, פשוט לא של חיל האוויר.
אז לקחתי דרגות של חיל הים, שזה מה שהיה הכי קרוב לחיל האוויר במראה.
אני בתורנות עכשיו... מי כבר יראה לי את הדרגות.
מה שלא ידעתי, שהתורנות שלי טומנת בחובה להשגיח על שני מטרים בחדר האוכל (עקב הקורונה),
וכתוצאה מכך, בעצם כל הבסיס מגיע לראות אותי - ולצחוק עליי - שעברתי חייל.
אני בביס בר, והגיעה שעת האוכל.
הדלת נעולה, העובדת של מבושלת, רווית, מסרבת לפתוח, כי מאחרת בלהתארגן על עצמה,
וה- White Walkers כבר דופקים על הדלת, מה שיזכיר סרטי אימה רבים.
"לפתוח להם?", שאלתי את רווית, בעודי מסתכל על השעון.
-"לא, אל תפתח!" צעקה רווית בנחישות.
אני קצת ברגשות מעורבים מהעניין.
מצד אחד, פחות עבודה בשבילי, מצד שני קצת רחמים על הרעבים בשמש, ומצד שלישי, בי הם ינקמו.
רווית פתחה לבסוף את הדלת למסתערים, הכריזה "זה הנגד שאיחר לתורנות! זו הסיבה שחיכיתם!"
וברחה.
בדף התורנות של הביסבר, אני צריך לרשום את האנשים,
כך שאם חלילה יש חולה קורונה בשעות מסוימות, יש להודיע לכל מי שהגיע אחריו.
בדף התורנות יש רישום של שם מלא, יחידה וגף.
שמות מצחיקים שאמרו לי (ורשמתי)
יחידה? תוה"ל.
גף? רק תוה"ל.
יחידה? הובלה.
גף? כן.
רשמתי "כן".
יחידה? מופ"ת.
גף? אני מכל היחידה.
רשמתי "כל היחידה".
יחידה? לה"ב.
גף? קישוא.
(בדיעבד, "קישור")
__
גיליתי עכשיו שהעובדים של חדר האוכל לא אוכלים מהאוכל פה.
עד כדי כך הוא רע.
והנה, הדרגות הצהובות של חיל הים שלקחתי מהשקם, לא איחרו לעורר סקרנים.
להלן התשובות השונות שהבאתי לחיילים, שהאמינו להכל:
למה הדרגות שלך צהובות? (נשאל על ידי חלק ניכר מהאנשים)
1. השמש הפכה אותן לצהובות.
2. זה קשור לקפסולות של הבסיס, יש קפסולה צהובה וקפסולה אדומה.
אז אני בקפסולה הצהובה.
3. אני מחיל הים, הביאו אותי לתגבור.
3.1. כשהחייל שמע את זה, הוא תפס את הראש והתחיל לצעוק "אוחחח צה"ל צה"ל!", כמי שנשרט מההיגיון הלוקה בחסר.
חלק מהתשובות השונות גם אמרתי לאנשים אחד אחרי השני,
כך שמעניין מה יקרה כאשר הם ידברו על זה אחד עם השני.
_______
השמש הגיעה למרכז השמיים, וכמות האנשים הרעבים התחילה לעלות.
משום מה, ישראלים חושבים שהתור יתקדם מהר יותר אם הם יהיו פיזית צמודים יותר אחד לשני.
הקורונה חייכה לגבי העניין, ואני הזעפתי פנים.
"לשמור על שני מטרים!" קראתי.
אבל דבר לא עזר.
אז מצאתי שיטה חדשה,
ברישום של האנשים, אני פשוט מאט את קצב הדיבור.
ככל שיש יותר תור, אני יותר כבד פה/מפגר.
"מאיפה אתה?"
אוויוניקה.
"א ו ו י ו נ י ק ה"
אוויוניקה זה עם ע', נכון?
וכמו בכל סיפור טוב, יש את מנצלי הסמכויות.
הרופא "תבריש" נכנס לביסבר ללא מסיכה, ועקף בדרך את כל התור.
כששאלתי אותו לפשר הדבר, הוא ענה לי בפשטות "אני רופא".
התלבטתי אם גם להציג את עצמי ולהגיד "ואני נגד"... למרות שלא כ"כ הבנתי מה זה יעזור.
כשתבריש יצא, ושוב דרשתי הסברים, הוא פירט: "לא, אני לקחתי את זה כי בא לי".
או, הרבה יותר ברור.
היה חייל אחר, שאמנם הגיע עם מסיכה, אבל היא הייתה על הסנטר, והוא אכל מלפפון.
"כפרה עליך, שים מסיכה", אמרתי לו.
-"כפרה עליך, אני אוכל!", הוא הטיף לי חזרה.
כאילו המלפפון הוא צלב נגד ערפדים.
'אף אחד לא יכול להעיר לי על מסיכה כשאני עם אוכל ביד'...
למה התור בביסבר מתעכב
1. אנשים שלוקחים 20 מנות.
הייתי אומר שהם מוכרים את זה בחוץ,
אבל אין לי ספק שאפילו החתולים יסרבו.
2. אנשים שמנהלים עם רווית שיחת נפש.
בחורה בת 40, מה יש לכם, סעו לי מהתור.
3. אנשים שלוקחים לחמניות יחד עם המנות שלהם.
מה אתם צריכים לחמניות?
____
יש אנשים שמגיעים, לא כדי לקחת אוכל, אלא סתם להיות עם חברים שלהם.
עכשיו הרישום שאני עושה, הוא לא כדי לחייב להם את האשראי על מה שהם לוקחים,
אלא כדי לוודא מי היה באותו הזמן, בשביל מקרי קורונה (לא עלינו).
הבעיה שהם לא מבינים את זה, וכשאני מבקש לרשום אותם, הם טוענים בתוקף "לא, לא, אני לא באתי לאכול, אני איתו".
אני מסביר להם שהקורונה לא פוסחת על אף אחד, גם על המלווים, ושהם צריכים להירשם.
ישראלים לא אוהבים שרושמים את הפרטים שלהם על דף, ובמיוחד לא חיילים,
מסתכלים על זה כמו על חצי טופס תלונה.
אם כך, שמתי לב שאני מצליח "למכור" יותר מנות בזכות זה.
המלווים שאני רושם, משנים את דעתם, והולכים לקחת אוכל גם כן,
ככל הנראה בדעה של: " אם רשמו אותי, לפחות שארוויח מזה משהו".
עוד פעם כוננות שירותים,
שומרת משער המסוק התקשרה לבקש שבמקום שאגיע ב-14:15, שאגיע בשעה 14:00.
בדיוק סיימתי את וויסות האנשים בביסבר ב-13:30, הייתי פנוי, אז אמרתי לה שאבוא כבר עכשיו.
-"לא, לא טוב, תגיע ב-14:00", ענתה השומרת.
-"לא הבנתי, את מתזמנת פיפי?"
אחרי כוננות שירותים, ניסיתי לקצר זמנים וכבר לקחת את תיק המרותקים מהרסר של להב.
"עברת אלינו מחיל הים?!" שאל הרס"ר כשאלה רטורית של 'מה הדרגות האלה יא ליצן'.
עניתי אמיתי, שזה מה שהיה בשקם...
וואלה יצא גבר, והביא לי זוג דרגות מאצלו.
אם הייתי חייל חובה, הוא לא היה מביא לי דרגות, הוא היה מביא לי תלונה.
בערב, תפקידי בכוח היה בחדר האוכל,
וכמו בביסבר, הייתי צריך לרשום את האנשים שנכנסים,
שם מלא, יחידה ומספר השולחן שיישבו בו (אם יהיה חולה קורונה בשולחן מספר 1, יכניסו רק את השולחנות הקרובים אליו לבידוד).
אז התחלתי פשוט להרגיש כמו מארחת,
"כן, מה השם?"
"איזה שולחן תשבו?"
"מעשנים / לא מעשנים?"
חלק בלתי נפרד מהתורנות הזו, הוא המרותקים. פשוט סיוט.
כיתה טיפולית של חיילים בעייתיים, שמחפשים הקלות.
כיוון שהבסיס הוא לא במדבר באיזה חור, אלא קרוב לציויליזציה, יש להיפגש איתם כל שעה, כדי לראות שהם לא ברחו.
מגיע לי מרותק בשעה 19:00, ומבקש ממני שארשום שהוא היה גם ב-20:00 וב-21:00.
הוא בעצם מבקש ממני שארשום שהוא היה בעתיד...
איך רושמים על עתידדדד, פשוט תהיה!
אמרתי לו שאני מגיע כל שעה, בדיוק כמוהם.
-"בסדר, אבל אתה יום אחד, אני 14 יום עושה את זה!", השיב העבריין.
תכלס הוא צודק.
היה גם מרותק שהבנתי לליבו,
הוא טרק את הדלת בחוזקה, לשלישה שלו,
והיא דיווחה על אלימות נגדה.
על זה הוא קיבל 14 יום, על טריקה.
למרות שעם הרכב שלי, אני קצת מבין את שני הצדדים...
עם מרותק אחר, היה לנו הסכם,
במקום שנתראה כל שעה, הוא ישלח לי מיקום GPS של היכן הוא נמצא,
מיקום חי, אפשר לעשות את זה דרך הווטסאפ.
עברה חלפה לה שעה, אני נכנס למיקום, ואני רואה שה"בליפ" שלו נעלם...
התחלתי להזיע...
אבל אז ראיתי שזה היה תקל (באג) באפליקציה, הנה, הבליפ חזר, והוא לידי, הכל טוב :-)
_____
נגמר לו היום הראשון של התורנות, משכתי עוד כמה שעות במועדון של גף הגנה,
דיברנו, צחקנו, עלו עליי נמלים, וצפינו בטלויזיה.
דפוק לגמרי, כל הספות פה שורצות נמלים.
אבל הצלחתי לשרוד עד בערך חצות.
00:30 התארגנתי לשינה.
בכל זאת, אני קם 6:15 לטובת וויסות כניסה ויציאה של חדר האוכל.
בדיוק כשעצמתי את העיניים, הטלפון צלצל ואיתי דיברה המכ"ית עידית,
ובישרה לי שהחילוף של 4:00, זה שהיא הייתה אמורה לקחת ממני, אז בסוף אני כן עושה את זה.
אז במקום לישון שנת ישרים נורמלית ב-22:00 כשסיימתי את ההחתמה האחרונה,
הלכתי לישון באיזור 1:00 (חצי שעה של עצבים עד שנרדמתי),
כיוונתי שעון ל-3:50 (בפועל צלצל ב-4:00)
כשראיתי את השעה, יחד עם טלפון מהחמ"ל על איפה אני, התחלתי לרוץ כמו מוכה ירח לכיוון האוטו,
ולאחר מכן נסעתי מהר כמו האופנוע של האגריד מהארי פוטר.
הגעתי לשער המסוק, לאשר שהשומרים הנכונים החליפו את קודמיהם (ולא מטורפים אחרים שניסו לגנוב את השמירה הזו)
ושהם עם מסיכות (כדי שלא ידביקו את השועלים שמסתובבים להם בשעות האלו).
חזרתי לחדר, מפרפר, וקמתי שוב ב-6 ליום קסום נוסף של תורנות.
____
בחדר האוכל בבוקר, הגיעה אליי מרותקת, שמעולם לא נרשמה יום קודם לכן,
וביקשה שאחתים לה את העבר.
(נראה לי שלמרותקים אין ממש את הקונספט של זמן).
הסברתי לה שאני מעולם לא ראיתי אותה, ואם במקרה ראיתי אותה, זה לא שכתוב לה על המצח "מרותקת", זה לא עובד ככה, היא צריכה ממש להירשם...
"נראה לי אתה עייף", היא ענתה לי בשיא חוצפתה.
אם זה תלוי בי, היא נשארת עוד שבת...
וכדי לקנח, את כל התורנות הזו, המחליף שלי לא הגיע.
אבל לפחות כאן, נשארה טיפה של הגיון, כשמאיה אמרה לי ללכת הביתה,
שזה שהוא לא הגיע, לא מחזיק אותי עדיין בתורנות.
אז עם עייפות מצטברת, אני שמח שסוף סוף סיימתי עם תורנות ה"קצין תורן".
הרבה שואלים אותי למה אני לא קצין,
זה למה.
צה"ל.
