יוחי המקסים דאג לסדר לי נסיעה נוספת לתל אביב, לטובת סידורים.
לא יודע למה, אבל הנסיעה הקצרה הזו מפ"ת לתל אביב, משום מה יותר מייגעת, מנסיעה עד הבסיס באילת.
לכן, אני תמיד בעד להכיר אנשים חדשים.
שלפחות הסבל המשותף מהדרך הקופצנית, יהיה באיזושהיא צורה נוח יותר מאשר סבל יחידי.
הכרתי מישהי בשם אולה, שמסתבר שהיא 'עולה' חדשה...
לפי זה בחרו לה את השם.
התקשורת ביני לבין רוסיה טרייה מברית המועצות, הזכיר לי את התקשורת בסיפור מהחנות של הרוסים.
פה מילה, שם מילה, והרבה חיוכים מפגרים באמצע.
אולה, עובדת בחברת ביטוח בשלמה סיקס.
אמרתי לה שיפסיקו לשים את הפרסומות החופרות שלהם ברדיו.
בזמן שהיא דיברה ברוסית כבדה מאוד, ואני הנהנתי וחייכתי, שתחשוב שאני מבין כל מילה,
שמתי לב שהיא חיוורת כערפד מערות.
היו לי 2 סנדוויצ'ים, אז הצעתי לה אחד, שתקבל קצת צבע לפנים.
זה כבר היה הזמן שנכנסנו לאוטובוס, וכל אחד ישב בכיסא אחר.
כשהצעתי לה את הסנדוויץ', לאחר תחקיר מצידה, מה יש בו (כי היום, אי אפשר לסמוך על אף אחד) היא חייכה, לקחה את הכריך, ועברה לשבת לידי.
כאן כבר קיבלתי קצת יותר פרטים.
דבר ראשון, קוראים לה אולגה, ולא אולה.
גרמה לי לחיות בשקר.
היא בת 29.
ויש לה חבר.
אני לא מבין איזו רוסיה בת 29 עם חבר, לוקחת סנדוויץ' מגבר זר.
היא הבהירה לי "אני אוכל את הסנדוויץ ב15:00"
איזה מידע לא חיוני...
כאילו יותר מאוחר, אני כזה בבית, מסתכל על השעון, רואה השעה 3.
"או, עכשיו אולגה אוכלת את הסנדוויץ!"
נתקשר לאחל לה בתיאבון.
שאר התקשורת שלנו עבדה מול "גוגל תרגם".
היא הקליטה את עצמה ברוסית, ויצא איזה תמליל לא מובן בעברית.
אז כל פעם שניסתה להקליט, וראתה שלא הולך לה, יצא לה "בלאט".
לאחר חצי שעה של גמגומים ו...שפת הסימנים,
אולגה הכריזה "תחנה!"
מה שגרם לי להבין שהיא צריכה לרדת.
אמרתי לה שלום בעברית, אנגלית, ורוסית, ונפרדנו לדרכינו.
יא אללה, עוד מעט 15:00.
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה