תמיד שמעתי על זה מהמרחק, כעל דבר
שקלושים הסיכויים לקבל אותו, כמו לזכות בסכום כסף גדול מכרטיס גירוד בתחנת הטוטו
השכונתית, או להיות הלקוח המליון בחנות מפוקפקת,
אבל יום אחד אמרתי לעצמי, מה יש לי
להפסיד, שלחתי מייל, עברתי ראיון באנגלית, והתקבלתי.
יום ראשון, עדיין לא הגעתי לנקודת המפגש.
אני בתחנת האוטובוס, יודע שהטיול הוא רק
5 ימים, אבל מרגיש כאילו אני טס לחו"ל ל-50 ימים.
באמת, לא משנה כמה תתחשל בצבא, ותהפוך
יותר בוגר, ברגע שיש משהו שמזכיר טיול שנתי, אתה חוזר להתרגשות של גיל 15.
הגעתי ל"גן הפעמון", הנמצא
בעיר בירתנו.ל
המדריכה התקשרה, ואמרה לנו שאם נראה את
קבוצת האמריקאיים, לברוח.
באמת, לא לנהל איתם שום מגע, כי כמו כל
דבר בצבא, אנחנו צריכים לעבור תדריך.
לאחר איסורים רבים שהוטלו עלינו בתדריך,
לחצתי את היד ל-40 איש, ואז הסתדרנו במעגל גדול.
בעל כורחי, רקדתי איתם את ה
"ג'יגולו", שאולי בעברית זה נשמע מפוקפק, אבל באנגלית זה סוג של ריקוד
מביך שאמור לשבור את הקרח.
לאחר מכן, חילקו אותנו לקבוצות, וכמו כל
חייל ישראלי, הנפצתי על כמה התפקיד שלי חשוב וסודי.
מכירים בטירונות, שיש עונש א' ב' א' ב'?
זה אומר להחליף למדי א', להחליף למדי ב'
וחוזר חלילה.
אז במקום לעשות בצורה מרוכזת מקומות
קדושים וחשובים, שמצריכים מדי א', ואחר כך מקומות על אזרחי, הם החליטו שזה יהיה
כיף לתת לנו להחליף כל 10 דקות, on
the go.
ואם כבר עונשים, אני חייב לספר על
המדריכה המיוחדת שלי, ספיר.
אנחנו, בתור הישראליים, צריכים להיות גם
משתתפים, להנות מהחוויה, אבל מסתבר שכך גם המדריכים. (לפחות שלנו).
כששאלתי אותה שאלה, היא החזירה ב
"אני לא מודיעין!".
אז מה את?... מה התפקיד שלך בעצם, חוץ
מלהשתטות, ולצהול כאילו את בגילנו?!
בכל מקרה, חזרנו למלון, ובצורה מאוד
מסיונרית, קיבלנו את השבת. מאוד מגניב לראות את הסידור שלנו באנגלית XD.
אגב, אם אתם רוצים לשמוע איך האמריקאיים
נשמעו כשהם קראו "ברוך אתה ה'", פשוט תכתבו את זה ב Google translate, ותלחצו שם על כפתור ההשמעה.
יש כאלה שהולכים לבית תיאטראות וצופים
במחזה. לי היה את הכבוד ליצור אחד כזה.
חילקו אותנו שוב לקבוצות, נתנו לנו מעין
קטעי משחק, כאשר הקטע שלנו היה לחלץ משפחה ממערה בתקופת הדינוזאורים, כשאני
ביימתי.
הוכחנו שלא משנה אם אתה ישראלי, או
אמריקאי, אתה תמיד יכול להתנהג כמו מפגר, כשייתנו לך את הפריבילגיה.
חגגנו בר מצווה לכאלה שלא יצא להם לחגוג
באמריקה, לדעתי זה מקסים.
היה עוד יותר מקסים לזרוק עליהם טופי,
שלא יפספסו את סקילת הילדות שכל אחד עובר.
התחלנו להרים אותם בכיסא, כאילו זה יום
הולדת.
בהתחלה התחלנו עם שירי "מי שמאמין
לא מפחד", ואנחנו מאמינים בני מאמינים", אבל מהר מאוד זה התדרדר לשירים
באנגלית מ MTV. מודרני משהו.
אח"כ עשינו "הבדלה".
מדהים שזו הפעם הראשונה שהם עושים הבדלה.
עוד יותר מדהים שזו הפעם הראשונה שלי.
אגב, אני עדיין לא סגור מה עשיתי שם...
נתנו לנו הפסקה.
מצוין, כי בדיוק איבדתי את בגד הים שלי.
השארתי אותו על עדן המרפסת, להתייבש,
וכנראה שהוא עף ברוח אל הלא נודע.
עברתי חדר חדר בדרך למטה, ועם מבטא של
תייר שאלתי אותם אם בא להם להעיף מבט על המרפסת שלהם, "יכול להיות שתמצאו
הפתעה".
לאחר שמאמציי לא הניבו פרי, שמתי לב שעוד
כמה דברים "נעלמו" מהחדר שלי.
היו לי שני שותפים אמריקאיים לחדר, שנראו
נחמדים ותמימים.
ברגע ששאלתי אם הם יודעים לאן כל הציוד
שלי נעלם, אחד מהם עבר חדר.
יצאנו לשוק מחנה יהודה, ומה שהתפרש אצלם
כמסיבת רחוב מטורפת, היה בעצם משאית של "נחמן מאומן" עם כמה דוסים על
"ספיד".
יום למחרת, הייתה לנו הרצאה בהיסטוריה על
המזרח התיכון.
עכשיו אני, בתור שונא היסטוריה מושבע,
הופתעתי לטובה.
המדריך הסביר בהתלהבות, וכל 10 דקות,
הראה לנו שקף של כלבלב מפהק.
מה זה אומר?.. עקרונית זה מופנה לכל אלה
שלא עמדו בזה ונרדמו.
כולם קמים, מסתובבים 90 מעלות, ועושים
מסאג' קצר לחבר שמימינך.
מבחינתי, שיטה גאונית.
לאחר ההרצאה, ככל הנראה מחוסר אטרקציות,
חזרנו לשוק, לריחות ולטעמים הישראליים, שחלקם זרים מאוד לאמריקאיים. הם לא יודעים
מה זה חלבה, ובתכלס אם לא הייתי מכיר את זה, כנראה שגם אני הייתי נרתע מהגוש
החיוור והשעיר הזה...
הם לא יודעים מה זה שוקו בשקית,
ונורא מכל, הם לא יודעים מה זה מעדנים,
מילקי, גמדים, קרלו, אין להם כלום.
הדבר הכי קרוב למעדן שיש להם זה ג'לי.
מה שכן, איך הכי אפשר לזהות שהם לא
ישראליים? הם לא אוהבים להתמקח.
כ"כ חבל. כשאתה בשוק, זה חלק
מהחוויה.
זוכרים את מוזיאון ישראל מתרבות יום א'?
אז גם זה היה חלק מהאטרקציות, שבועיים
אחרי שהייתי שם.
פשוט הלכתי בתור המנחה שלהם, וכל מה
שהסבירו לי בעברית בפעם הקודמת, הסברתי להם באנגלית.
מי שמכיר את התוכנית "עברייני
על" או misfits, יכול להבין לאיזה מקום מפוקפק הגענו ביום
הבא.
זה מעין מקום בו עבריינים פוטנציאליים מגיעים
אליו כדי לעבוד, (לייצר בובות זכוכית, ולמכור אותן) וכדי לא להתדרדר לרחוב.
מחאנו להם כפיים.
אח"כ כמובן הם בחנו עלינו את יכולות
השיווק שלהם, ואילצו אותנו לקנות את הסחלה מזכוכית, אבל אני הספקתי לברוח בזמן.
בדרך למאהל הבדואי, ליד ערד,
המאבטח שלנו, יחד עם כמה אמריקאיים
החליטו שכדאי לרדת מהאוטובוס באמצע הדרך, לטובת פארק שעשועים.
אז שוב, חזרנו לילדות, התנהגנו כמו
קופים, כשאנחנו מטפסים על פירמידות חבלים ומתגלשים במגלשות.
אגב, אם אתם על מדי א', אל תעזו להתגלש
במגלשה, עשיתי את זה, כל הדרך אני בחשמל סטטי, ושומע גיצים ששורפים אותי מהצדדים.
באותו זמן הבנתי שאנחנו בדרך למאהל
בדואי, והמזוודות נשארות בתא המטען!
בכל זאת, זה טיול של צה"ל, חייב
שיהיה פה חוסר היגיון מסוים.
אז בלית ברירה קניתי צ'ימידן כזה של
כדורגל במאות שקלים.
לכו תדעו אם זו לא קומבינה מאורגנת של מנהלי
הטיול עם החברות באותו מרכז קניות.
אח"כ, במאהל הבדואי, היה איזה חמוד,
או מוחמד, לא סגור על השם, שהעניק לנו הרצאה מקסימה באנגלית, עם מבטא ערבי כבד.
אני צנצנת, אם מישהו הבין משהו.
גרמתי לאמריקאית להגיד "שוקראן
כתיר" לאותו בדואי. אין, ועוד חושבים שהמבטא שלנו מצחיק...
בתור אחד, שמשרת במדבר, חול הוא לא דבר
נדיר.
אבל כשהאמריקאיים התחילו לראות הרים
במדבר, הם עשו לכל הר "בוק".
"אצלנו זה רק ירוק בכל מקום!"
באמת מסכנים.
וכשרכבנו על גמלים, בכלל הם הסתכלו עליהם
כמפלצות מדבר.
בערב, חולקנו לסדנאות.
קיבלתי את הסדנה הכי מצחיקה, סדנת צחוק.
בתור אדם סרקסטי מטבעי, חוץ מאדם שהחליק
על בננה, ונפגע, אני לא מצחקק יותר מידי..
אבל וואלה אחרי שעתיים של Fake laughter, הבטן מתחילה להתכווץ כבר ללא שליטה מסתבר.
לאחר הסדנה, היה לנו מופע שנקרא Taglit village, שזה בעצם שיתוף של 5 תגליות ביחד.
לבמה עלתה להקה ששרה שירים במזרחית,
ואח"כ בערבית מדוברת.
האמריקאיים לא הרגישו בהבדל.
עשינו קומזיץ על החול, והכנו
"סמורס", ביסקוויטים עם מרשמלו, שוקולד פרה, והכל מותך על האש, כמיטב
המסורת של צופים אמריקאיים שמגיחים מיערות.
וכמו תמיד, שומרים את הטוב לסוף.
מצדה.
שעתיים של שביל הנחש, שגרם לי לקוות
שיכיש אותי נחש, רק כדי לגלות, שאת הדרך חזור אנחנו לא עושים בקפיצה חופשית מהצוק,
אלא בירידה איטית ומייסרת, במדרגות אותן הרומאים בנו.
וכדי לקנח את הטיול, סיימנו בים המוות,
שמצדיק את השם שלו אצל האמריקאיים.
האמריקאיות צורחות כאילו הן נכנסו לים של
גחלת ושל גופרית,
והאמריקאיים מרגישים את החוויה של ישו
וצפים על פני המים.
כשאתה 24/7 על הרגליים, כל יום מרגיש כמו
חמישה ימים, אז שבוע בתגלית, הרגיש לי כמו חודש תייר במדינה שלי,
כן, אחרי כל כך הרבה זמן עם אמריקאיים,
אתה שוכח עברית שלך.
את סוף הטיול סיימנו, כמו כל סיום טיול
טוב, בעיר אשקלון.
התחבקנו, התנשקנו, (בגבול השילוב הראוי)
וחזרנו הביתה עם מלא חוויות.
מקווה שהצלחתי לסכם את רובן.
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה