אז ככה:
עשיתי אבט"ש בצפון, הבסיס שלי
בדרום, ואני גר במרכז.
אז עכשיו כשאני חוזר, אני נוסע מצפון עד
דרום, עד מרכז.
עוד הוכחה מופלאה להיגיון הבריא של
צה"ל.
עליתי על המשאית, אותה אני צריך לאבטח,
יחד עם הנהג.
ואז, עלה הנהג, מבוגר בסביבות גיל ה50,
מקומט מעצבים, עם אף מפרכס.
"לא שתיתי את הקפה של הבוקר!"
צעק בברבריות, כאילו אני מנהל לו את
הלו"ז.
התחלנו לנסוע.
כל 2 דקות, הוא מוציא סיגריה, במשך 3
שעות.
אין לי מושג איך לא נגמר לו המלאי, כנראה
יש לו סטוקים.
אז ככה, כל כמה זמן, הוא מאלץ אותי
להוציא את הראש מהחלון כמו כלב לקור הכלבים, כדי שאני לא אתמכר פסיבית.
אנחנו על דרך עפר.
נוסעים 5 קמ"ש.
קלנועיות עוקפות אותנו.
"שלא ייכנס לכלוך לאוטו" , אמר
עם קול של מכונת עשן.
אז אני מיואש, מבין שאני כנראה אגיע עוד
יומיים לבסיס...
לפתע, מכשיר ה"מירס" מתחיל
להרעיש.
מפיק קולות, שגם חייזרים לא בטוח יצליחו
לפענח.
והנהג עונה רגיל...
עצרנו בצד הדרך, לחפש לו קפה.
כי הוא לא שתה בבוקר, מסכן;
ולי אין נסיעה הביתה של 13 שעות.
אחרי 20 דקות הוא חוזר.
אני מקווה שנפטרתי מהצימאון הכפייתי שלו
לקפאין.
"איזה קפה מגעיל!"
אמר, כאילו אני הכנתי לו את הקפה.
ושוב, עוד סיגריה, ועוד סיגריה.
אני מאוד מקווה שהריאות שלו ישרדו עד
שנגיע ליעד.
ואז, הוא התחיל לעלות על השוליים.
כנראה מרוב דאחקות עם החברים במירס.
המשאית מתריעה עם אזעקה בטון נמוך בכל
פעם שהוא עולה עליהם,
אבל אם הייתי מקליט נסיעה של 5 דקות, זה
היה נשמע כמו רמיקס.
אה, ועוד סיגריה
נראה בן 200, מפוצץ בעשן.
הוא אולי קץ בחיים, אני לא.
עוד עצירה.
לא תגידו תחנת דלק.
עצר באיזה חור, במדבר.
יורד למטה,
מתחיל לחפש קפה.
הבן אדם מטורף.
לא יעצור בתחנת דלק,
הוא ירחרח פולי קקאו בעצמו,
מחפש אתגר.
הדבר הכי קרוב לקפה שהוא יכול למצוא, זה
בדואי.
הוא חוזר, עצבני שהוא לא מצא כוס קפה על
החול.
5 דקות נסיעה
ואז עוד פעם עצירה.
אנחנו מבלים יותר זמן בעצירות מאשר
בנהיגה.
הוא יורד מהמשאית,
לוקח מין ג'ק כזה,
ומתחיל לטפל במשאית שלו.
בשלב הזה אני כבר המום.
הוא חוזר, ממשיכים לנסוע.
מדבר, חול, ושוב מדבר.
מקודם ראיתי מישהי, שכולה, מרגל ועד ראש,
בחום הזה, עם בגדים שחורים.
נראתה כמו שד.
מוזר, עברו 2 דקות בלי סיגריה.
אולי נגמר לו?
ושוב הוא על השוליים, תכף מגיע לחול.
כל הזמן הוא במירס.
להסתכל על הכביש או לנהוג ישר זו המלצה
בשבילו.
אני אומר לו ששאר הרכבים שיצאו מהצפון
כבר הגיעו לדרום, מנסה לזרז אותו.
והוא: "מעניין ת'סבתא שלי".
אז אני לא אגיע היום הביתה, אבל לפחות
סבתא שלו מרוצה...
וסוף סוף, אנחנו נוסעים על 90 קמ"ש,
כשכל הנסיעה היינו 70 קמ"ש
והכל בזכות סבתא של הנהג :-)
ניסיתי לרמוז לו, שוב, להזדרז.
"תיקח פרייבט!
מה אני, נהג מונית?!" צעק.
כאילו הוא עושה לי טובה...
אני עם הנשק,
אני מאבטח אותו,
והוא מתלונן.
אם מגיע מחבל, אני עוזר לו.
והנה, עוד סיגריה.
הפעם ב90 קמ"ש..
נראה לי הוא פתח קופסה חדשה.
אני צריך עוד שעה של ריאות פועלות,
אח"כ, מצידי, שישאף את האגזוז.
המדורה שעשיתי אתמול בלילה להתחמם לא
עשתה עשן כמו שהוא עושה.
הוא נוסע נגד כיוון התנועה, בכביש דו
סתרי.
וזה לא שיש פקק בנתיב שלנו,
שוב, מחפש אתגרים.
בשלב הזה כבר שקלתי להזעיק את כוחות
הביטחון.
הוא ממשיך בנתיב הנגדי, נוסע לאט אבל
בטוח.
רכבים מתחילים לזוז הצידה.
חושב הוא אמבולנס.
"אתה לא נוסע בנתיב הנגדי?",
אני אומר לו.
"תעשה רישיון, ואז תבין" עונה
לי המאפרה,
"במדבר, הכל חוקי".
ואז סוף סוף אני רואה את האור בקצה
המנהרה, את סוף הדרך.
ואני שוקל אם לקפוץ מהחלון כדי לחסוך כמה
שניות של סבל.
סוף סוף, בסיס.
עכשיו רק נשארה נסיעה של 5 שעות
הביתה....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה