עברה חלפה שנה, התחלף לו הבסיס,
ועכשיו יש לנו טיול שנתי לאנשי קבע.
-
-
חודש לפני הטיול ביקשו (בפקודה) מכל נגד להביא 100 שקל לטיול אנשי קבע, כנראה כדי לממן אותו.
לאחר ששילמתי, ושבוע לפני הטיול - הודיעו לי שאני הולך להיות נושא נשק, יעני - מאבטח.
צה"ל ידוע בפיזור כספים ללא פרופורציה, אבל כשזה מגיע לניצול כוח עבודה זול, זה פשוט עדיף יותר.
וגם איך זה קורה שאני מגיע לעבוד באבטחה לאחר ששילמתי? אני עוד צריך לקבל על זה משכורת!
-
-
עליתי על המאחורה של האוטובוס, כדי לאבטח, בעודי רושם שורות אלו.
-
-
מה שכן, לפני שעליתי, כבר פינקו אותנו בשתייה מתוקה בחדר האוכל, בבקבוק מים אישי ממותג 108, ובחטיפים מלוחים לנסיעה.
-
-
התחנה הראשונה היא יער בן שמן, שום חולקנו לקבוצות עפ"י צבע (אני כמובן הייתי בקבוצה הצהובה).
עשינו פעילויות גיבוש שמזכירות הכנה לקצונה כמו העברת מוט בעזרת משיכת חבלים רבים שנמשכים מהמוט החוצה בצורת מעגל.
-
-
לאחר שסיימנו להתגבש בעקבות תחרות ביחידות האחרות, הגענו סוף סוף למצדה.
נכנסנו לאוהל של 70 איש (לגברים/נשים מתוך יחידה).
על המזרן הבודד שקיבלנו, חיכו לנו תשורות נוספות: מטען נייד ממותג 108 (כנראה מטעין את הסוללה ל-108%), שמיכת כרבולית ממותגת חיות חווה (?) ועוד בקבוק מים (כי למה לא לדחוף עוד בקבוק ולתת למתנה נפח נוסף).
-
-
בערב, היה לנו סטנד אפ של בן אדם מבוגר עם קוקו, ולגבי האוכל, גם הוא היה באמצע:
מצד אחד אנטריקוט כבש עשוי ממש טוב, ומצד שני, הבשר קר.
-
-
לאחר הסעודה השנויה במחלוקת, והמופע "כמעט צחוק" שבאמת היה כמעט מצחיק,
המליצו לנו ללכת לישון, שכן יום למחרת נקום לפני התרנגולים, כדי לעשות את מצדה, בחושך.
-
-
האוהל אמנם הכיל 70 איש, אך התאים ל-40.
היינו כמו סרדינים;
איפה שמסתיימות לי הרגליים מתחיל לו ראש, אני מתמתח הוא מתעורר.
שלא נדבר על מקהלת הנחירות, כל פעם מישהו אחר פוצח בבטהובן של חרחורים.
-
-
4:15
קמתי בערך.
אומר לאנשים "לפנות בוקר טוב".
על מנת להמחיש את המצב בו הייתי, אדמה את ההר של מצדה לתנור כאשר הוא כבוי.
היה ממש קר, וכולי הייתי תרמי.
לאחר שעה תמימה כשאני חם ונעים,
השמש הפציעה, ובעצם "הדליקה" את התנור המטאפורי.
לעלות הר ללא שעות שינה, עם גטקס ושמש שבדיוק מעליך, זה לא כיף.
כולי זיעה ובא לי למות.
-
-
בסוף כיוון שהגעתי ראשון לפסגה, מצאתי כמה דקות של חסד להעיף את כל התרמי...
-
-
היחידים שיכלו שם לנוח אחרי המסע המפרך, הם אלו שהלכו להתפלל.
אני ושאר החילונים קיבלנו משימות הזויות (סטייל המירוץ למליון) על מנת לחקור את מצדה.
משימות כמו לדעת כמה בורות מים יש פה, או כמה עמודי חרס במקום אחר.
-
-
רק שבשבילי, המטרה הייתה ליצור כמה שיותר קשרים, במיוחד עם הרס"רים.
-
-
לקראת הצהריים, כשהשמש הייתה דומיננטית במיוחד, ירדנו את שביל הנחש.
וכן, לא אשתמש שוב ב "חבל שלא הכיש אותי נחש", כי זה משפט של הסיפור הקודם, אני לא מעתיק 
-
-
תתפלאו, אבל בריא יותר לעלות על הר, מאשר לרדת.
זה אמנם אולי קל יותר, אבל חוץ מלהכיר ממש טוב את הגב של זה שמלפניך, אתה דופק את הברכיים בצורה מאוד חמורה.
בסוף בשביל, הרגשתי כמו נחש, לא יכולתי להזיז את הרגליים...
-
-
בסוף הנחש, קיבלנו מגבות כדי לנגב את הזיעה, ואת הדמעות.
-
-
לאחר שביל המוות, אכלנו ארוחת בוקר עשירה בתוך בית מלון של מצדה,
-
-
ולסיום, קינחנו בחוף האהבה (?)
חוף פרטי לים המלח, עם בריכה פרטית למי שיש פחד לא מוסבר לטבוע.
-
-
שעה אחרי ארוחה דשנה, דוכן גלידריה ומתוקים חופשי, מה שרוצים כמה שרוצים.
כאשר הם כבר מכינים את ארוחת הצהריים.
-
-
שמעתי ברמקולים "מתנפחים כבר הוצבו בבריכה"
והייתי בטוח שהם מדברים עלינו...
כמה אפשר לאכול??
-
-
מרחנו עצמנו בבוץ שחור ממעמקי הביוב של ים המוות, כי יש שמועה שמשהו כזה מלוכלך, דווקא מנקה את העור...
ברומא התנהגתי כמקומי, ואיכשהוא הרגשתי בן מיעוטים...
-
-
סיימנו במסעדה ערבית אותנטית עם חומוס, בשרים ואווירה טובה, הכל on the house.
יעני on the משרד הביטחון, אבל עדיין 
הפעם הבשר היה חם, אבל מקולקל...
כל הנסיעה חזור התהפכה לי הבטן..
-
-
תמיד כיף לסיים עם טעם של עוד...
-
-
צה"ל.
סטנדאפ "כמעט מצחיק"
מי 108
אחלה גמל
מצדה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה