הפעם, לעומת הפעם הקודמת, אני עושה 6-10.
מיום רביעי עד יום שני.
את השבוע התחלתי בשלושה גימלים שהצלחתי
להוציא עקב קרסול מרוסק (מהאייג'מפ), שמנע ממני פיזית ללכת הביתה ולממש אותם, מה
שגרר תגובות הלם, על אם הוצאת גימלים, למה לא הלכת הביתה?
אולי כי באמת יש סיבה לגימלים האלה, ואני
לא יתוש כמוכם שעוקץ על כל שטות.
אחרי שלושה וחצי ימים בבסיס בחדר, בלי
לעשות כלום, הייתי גם עושה ש.ג. על הכור הגרעיני של בני דודינו, העיקר משהו אחרי
שיקום פיזי של הרגל, והרס מנטלי של הנפש מרוב שיעמום.
אז כשהגיע הזמן, שמתי תיק על הגב, אפוד
על הבטן, ובסטייל של צב נינג'ה יצאתי לשמירות.
מכירים בסרטים שרואים מישהו מסתכל על גל
צונאמי ענקי שמתקרב לקרקע, והוא לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלבהות בו ולהתפלל
לחסדי האל?
אז ככה זה פה עם סופות חול,
אני מרגיש כמו אינדיאנה ג'ונס, כשאני
צועד ישר לתוך מערבולת חול.
בזכות הקרסול הבעייתי שלי, השגתי
"פטור בישיבה", נשמע נחמד, חפשני,
אבל בפועל זה לבצע אצבע משולשת כלפי
הזוטר הנוסף, ולהודיע לו שהוא הולך לגור בבוטקה האחורי,
אז לא עשיתי את זה, כי אני נחמד, וגם
בתכלס כי לא כאבה לי הרגל.
אז... התחלנו את השמירות.
הכי מדהימים אותי אנשי השיכון.
לחלק מהם יש סכיזופרניה קשה, ייתכן מהלחץ
שאיזה ילד מתבגר פותח להם את השער.
הגיעה ברכב אישה מתולתלת, בשיער, ובשכל.
היא נראתה עצבנית כשהביאה לי את הכרטיס.
אמרתי לה "חג שמח", עם חיוך
שובב.
פתאום, הפכה עורה, נתנה לי חיוך של
ג'וקר, ואמרה לי "חג שמח גם לך!"
כשמיד לאחר מכן היא ממלמלת ברוגז לעצמה
"איזה חרא!"...
עשיתי שמירות עם רונית ועם אנה
מביסמ"ת.
כששמרתי בבוטקה הקדמי עם רונית, היא אמרה
לי :
"איזה כיף השעות האלה, 6-10, שעות
של זריחה ושל שקיעה..."
אני לא יודע איך היא רואה את זה,
אבל אצלי זה אפוקליפסת זומבים בבוקר,
ואנשי זאב בלילה.
כנראה יותר מידי סרטי אימה...
אחרי זה התחלפתי עם אנה בבוטקה.
כשאתה בבוטקה הקדמי, זה כמו דייט כפוי,
אין את זה בשום מקום אחר...
אתה נכנס למקום סגור, ומציג את עצמך...
"שלום, אני איתי"
ואז אתה פשוט מתחיל לספר על עצמך הכל,
וגם לשמוע את כל תולדות החיים של האדם שאיתך.
ופה, אתה גם אפילו קשוב בצורה יוצאת דופן
לאדם שמולך; אין את המלצר ששואל אם תרצו להזמין עוד משהו, אין יין שנשפך, או כל הסחת
דעת אחרת, פשוט השקט של הלילה, וחיים שלמים שנפרסים לאוזניך.
בבוטקה האחורי לעומת זאת, זה פשוט Forever Alone.
לעיתים, אחרי זמן רב שם, אתה גם מתחיל
לנהל דו שיח, עם הקירות.
בגלל זה, חשוב להתחלף כל שעתיים - כדי
לשמור חוץ מעל הבסיס, גם על השפיות.
השמירה בבוטקה האחורי, למי שלא יודע,
מתנהלת בשלוש חזיתות.
קדימה, לכיוון הבוטקה הקדמי, כדי לראות
אם מגיעות מכוניות לכניסת הבסיס,
הצידה, לכיוון פנים הבסיס, כדי לראות אם
מגיעות מכוניות ליציאת הבסיס,
ואחורה, לכיוון החלון ליד הדלת, כדי
לראות אם קציני הגנ"ק מגיעים לכניסת הבוטקה לחלוקת תלונות.
אם אתה דרקון בעל שלושה ראשים, לא אמורה
להיות לך בעיה.
ישנתי שעה אחרי השמירה, והלכתי לאכול
ארוחת צהריים.
בחדר האוכל, רוב האנשים מתחזרים על
האוכל, לוקחים 2, 3 או 4 מנות.
על כן, נגדי המטבח פיתחו שיטה חדשה.
נכון ישנם הרבה זבובים בחדר האוכל עכשיו?
מרביתם, הם זבובים מאומנים (ייתכן
רובוטיים) שתפקידם להתאבד על הצלחת שלך, על מנת לגרום לך לאבד את התיאבון.
ניתן לזהות את הזבובים השאהידים ע"י
העיניים הירוקות.
וואלה, הצלחתם.
אחרי שראיתי שהקטשופ ששמתי בצלחת, הפך
לג'קוזי פרטי, איבדתי את התיאבון.
בפוקס מטורף, פגשתי את רביב מ115.
הוא התבאס על זה שהוא עושה מטבח
סופ"ש, וכמה הוא היה מעדיף ש.ג.
אני התבאסתי שאני עושה ש.ג. וכמה הייתי
מעדיף מטבח.
כמה דקות ונפל לנו האסימון.
"רוצה להחליף אותי?"
רביב אמר שהוא רציני,
אני אמרתי שאני רציני,
וככה 5 דקות ניהלנו שיחה על כמה אנחנו
רציניים.
אבל בצה"ל, אתה יכול להיות רציני
כמה שאתה רוצה, זה לא יעזור לאף אחד.
רביב נשאר במטבח, ואני נשארתי בש.ג.
בשמירה הבאה, שמתי לב שהביסמטיות מנקות
את הבוטקה הקדמי.
באתי אליהן עם מבט זחוח, ושאלתי בטון
שובינסטי "מה, מנקות?"
רונית ענתה עם חיוך "כן, רוצה
גם?".
אז מבלי אופציה לברוח, לקחתי מגב, קצת
סבון ומים, והראיתי את השיוויון בין המינים.
רונית, אגב, לא העיפרון הכי חד בקלמר.
כבר שמירה וחצי שהיא מסתבכת עם פאזל לגיל
הרך שהבאתי לה.
כמו אלו שמנסים בכוח להכניס עיגול לחור
של הריבוע.
לה זה העביר את השמירה יופי, לי נותר
לבהות בה מנסה לפתור את זה במשך 6 שעות - שיעמום המחץ.
סיימתי את השמירה בחצי פיהוק.
עדי, שותפי לחדר, ברח ליחידה, לסגור שבת
עם סרטים,קריוקי, הפעלות ומשחקים,
והאקשן היחיד שלי יכל להיות אם מחבל
יתקרב בצעדי ארנבת לשער, יוביל אותי להחלטה אם לשים על אוטומט ולירות לכל עבר, או
פשוט לברוח.
בכל מקרה, הצטרף אליי שותף חדש לחדר.
מעט שחום, ועם בעיות עיניים. אה, והוא גם
מעופף.
אני לא יודע איך זבוב הצליח להיכנס כשהכל
סגור, אבל הוא הבהיר לי שהוא בא - להישאר.
אחרי שלא רדפתי אחריו כמו אידיוט היות
ואלה שעות השינה שלי, הוא הביא חברים.
אז בעצם יצא שאני כונן 24/7, למכוניות,
ולזבובים.
אחרי שניסיתי לישון כמה שעות עם נפנופי
כנפיים נמרצים, הלכתי, כמו כל יום, לעלמ"ש.
בש.ג. הראשון שלי הייתי בהלם, איך עושים
מעליית משמר שוק?
עכשיו אני מבין כמה זה שוק, ומקבל את
החצי חפשנות חצי סטנד אפ שהולך שם.
"מה את עושה, אם יש תקיפה על
הבסיס?" שואל מ"כ הגנ"ק ביסמ"טית אחת.
"נכנסת מתחת לשולחן וקוראת שמע
ישראל".
"מיהו חשוד?" שואל מ"כ
אחר.
"אף אחד, מה אני חשדניסט?"
עונה מישהו מתחזוקה.
יום שישי, השעון כבר מראה צהריים...
והשמש אומרת שמירה.
אם אף פעם לא יצא ששמרתי שבת, עכשיו אני
שומר בשבת. לדעתי זה אפילו יותר משמעותי.
בעוד אני שקוע בלכתוב את הסיפור הזה, אני
שומע צפירה.
איזה פדיחות, גרמתי למישהו לצפור בשבת,
כיוון שלא פתחתי לו את השער....
אה רגע, הוא נוסע במכונית...
לא משנה...
שוב הן מנקות את הבוטקה.
זה לא הגיוני, אין אדם כ"כ צהוב.
בדוק הן סמויות.
כמובן שהפעם לא העזתי לשאול כלום.
אני לא מבין איך הגנ"ק מצפים שהשומר
יפזול עין אחת לשער הקדמי, והשנייה לאחורי, זה לא אנושי.
בגלל זה, צריך לפתח חוש שישי, לגבי מתי
רכב מתקרב.
השמירה מפתחת בשומרים פרנויות נפשיות,
שספק אם פסיכולוג יוכל לתקן.
בחיים לא אדע להבדיל בין הצליל של מכונית
המתקרבת אל השער, לבין משב רוח, לבין הקולות המוזרים שהמזגן מפיק להנאתו.
וגם אחרי שצפרו לי, ואני פותח להם, צריך
לסגור את הדלת.
אתה אף פעם לא יודע מתי אתה סוגר את
הדלת.
אתה פשוט לוחץ מספיק פעמים על הכפתור
הלבן, וחוזר לבוטקה.
אתמול הייתי צריך לשירותים, אז התקשרתי
לחמ"ל, כי ככה הנוהל.
ענה לי יואב, שהסביר לי שצריך לבקש
מהזוטר בבוטקה הקדמי לעבור לאחורי, לא לתת לאף רכב להיכנס עד שאני חוזר, ובעצם
להקפיא תנועה בבסיס עד שאני אשתין.
היום, גם הייתי צריך לשירותים, אז
התקשרתי שוב, ענתה לי קורל כשהיא חצי רדומה.
"אני מעדכן שאני הולך
לשירותים"
"ההחח", שמעתי גיחוך מהצד השני
של הטלפון, ואז היא ניתקה לי.
אחרי שאני הלכתי, גם אנה רצתה ללכת
לשירותים.
"איך שם?", היא שאלה אותי,
כאילו אני "מבקר בתי שימוש".
"בסדר גמור, יחסית", עניתי.
לאחר 10 דקות היא חוזרת עם פרצוף תשעה
באב, "יחסית למה, לביוב?"
אחרי השירותים, הייתי בבוטקה הקדמי,
והסתכלתי על המסך הזה שמציג את שומרי הסף.
יש שלושה סמלים, הולך רגל, אישור כניסה
לרכב ונלווים.
נכון זה כמו רייטינג? להראות כמה האדם
חשוב?
אם הוא הולך רגל אז זה סתם איזה מישהו
שהגיע אתמול,
אבל אם יש לו נלווים, פפפפ זה אדם
שעקרונית, צריך להצדיע לו.
בקיצור, בעודי מסיים את שמירת שישי ערב,
חצי מטבח החליט להגיע לכיוון הש.ג.
כשהלכתי לבדוק מה פשר הכנופיה, הבנתי שהם
רוצים לצאת מפשפש.
אמרתי להם שאני לא יכול להרשות דבר כזה,
וכשהם אמרו לי שאנחנו חברים, הסברתי שבשמירות, חברים יש רק באגד, על 392.
יום שבת
גם עכשיו, המזגן החליט לעבוד בצורה
יצירתית, רק שהפעם, זה המזגן בבוטקה הקדמי.
הוא התחיל להדליף גז לחדר שהסתגרתי בו,
ואחרי שדיווחתי לחמ"ל, נמלטתי החוצה.
לאחר רבע שעה הגיע רכב של בינוי לחקור את
הבעיה.
אחד הנגדים נכנס לבוטקה, בחן את הבעיה,
ואז פשוט כיבה את המזגן.
"זו, הבעיה נפתרה".
מזל שיש את בינוי.
לאחר מכן, החמ"ל התקשר ושאל אם הם
טיפלו בבעיה.
הסברתי שבצורה מאוד מקצועית, הם כיבו את
המזגן.
אז חמ"ל קראו להם לבוא שוב.
טוב, כנראה דרג ב'.
בינוי הגיעו אחרי 10 דקות, והפעם רואים
שזה דרג ב', הם פשוט פתחו לי את כל החלונות בבוטקה, שיהיה לי אוויר.
פשוט מקצועיות בשירות.
סופ"ש היה פיקניק.
כשהגיעה השעה 7:30 ביום ראשון, אי אפשר
היה להיות בטלפון.
וזה לא כי קציני הגנ"ק עושים לי האח
הגדול, כן,
אלא כי הייתה תנועה 24/7.
והם גם חייבים לבוא רכב רכב, כדי שאני
ארקוד בין הבוטקה לבין הכביש.
תתאמו, תבואו ביחד.
ובשאר הזמן, פשוט משעמם עד דמעות.
ניסיתי לשחק עם התריס של הנשק, אבל זה
הרבה פחות כיף כשלא צועקים עליך להפסיק.
חמ"ל יקר, ראיתם שמישהו עם הפלאפון
בשמירה? תשלחו מישהו שיכבה לו את המזגן.
אין עונש גדול יותר ממזגן שיוצא להשהייה
באמצע שיא החום.
לקראת הערב, ב20:30 ,הבחנתי במחזה נדיר.
יונה מתעופפת לה ברחבת הש.ג.
תמיד חשבתי שהן נעלמות בסביבות השעה
16:00.
נעלמות או הופכת לעטלפים, כי בחיים לא
ראיתי יונה בערב, אבל את הערפדים המעופפים האלה, ראיתי הרבה...
עכשיו אני מבין למה שמים כובע גם בשעות
הערב.
כל המטורפים האלה ששמים אורות גבוהים,
כאילו אנחנו במינימום מכת חושך.
זה בלתי נסבל, הם מסנוורים לי את הצורה
כאילו אני ערפד, או יונת ערפד.
ועוד יותר מעצבנים אותי הרכבים שיוצאים
מהבסיס בסטייל מהיר ועצבני.
בשעות הבוקר, כששער היציאה בתהליך של
סגירה, הם פשוט שמים גז, ומקווים לעבור אותו כמו מטוס, מבלי לאבד את הכנף.
אחרי המפגן האווירי של פורמולה 1, הלכתי
לשירותים.
השירותים של הש.ג. זה דבר נוראי.
לא רואים רצפה, רק נמלים,
וכל תא, תפוס ע"י להקת חרקים אחרת
שמגדלת ילדים, נכדים ונינים.
החול, מחוץ לשירותים, יותר נקי.
אחרי השירותים, הגיע רכב פרטי, בו היה
הרס"ר.
אמרתי לו "בוקר טוב", כמו שאני
אומר לכל רכב. בעצם אני צריך להסביר את ההיגיון של הרס"ר קודם.
יש הרבה שמות בעולם, אלון, גיא, רוני,
טל...
מסתבר שהוא חושב שקוראים לי "אתה
צריך להסתפר".
אז כשאמרתי לו בוקר טוב, הוא ענה
"בוקר טוב, אתה צריך להסתפר".
והייתי עם כובע...
אמרתי לו "בסדר".
הוא אמר לי "מה בסדר, אתה צריך
להסתפר!"
כאילו הוא מצפה שאני אוציא לו מכונת
תספורת מהכיס, שיראה את זה ב live".
אחרי שהוא נסע, מאיים בתלונה, הוא חזר כל
5 דקות לעשות פטרולים, כנראה כדי לראות אם הספקתי להסתפר.
נהייתי רעב באותו זמן, והייתה לי במבה
בתיק, אז מחשש להיתפס באחד הפטרולים שלו, אכלתי בדיוק כמו שאוכלים בטיולים
השנתיים, מתוך התיק.
אז אחרי ש.ג. מסעיר, גם זה נגמר :-)
עד הפעם הבאה...
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה