אחרי שבועיים מפרכים של עבודת טכנאי
מקודשת, מגיע אותו זמן קסום, זמן שמגיע כל שבועיים, הזמן שבורחים מהבסיס ליומיים
וחצי.
אני הולך ב"שביל המוות", שהוא
השביל שמוביל מהמגורים לש.ג., סוחב על עצמי ציוד ששווה ערך למשקל שלי.
בדיוק סיימתי את תורנות המטבח, ובמקום
לצאת ב9 בבוקר מהבסיס, הצלחתי לקמבן יציאה של 7:30 בבוקר :-)
אני מגיע לש.ג. בשעה 7:00, שלא ייצא מצב
שהאוטובוס יקדים, ואצטרך לחכות שעתיים עד האוטובוס הבא.
מחכה בשמש הקופחת, עד שיגיע האוטובוס לו
ייחלתי.
ואז, מגיעים 3 אוטובוסים, ביחד.
כאן זה עניין של ראייה מרחבית, אסטרטגיה
וגם מעט מזל.
צריך לדעת לזהות בעיניים כמה האוטובוס
מלא, לחשוב איפה הכי כדאי להידחף והיכן להפעיל מרפקים.
האוטובוס הראשון מתקרב.......
חלף על פנינו, בלי בושה!
חיפשתי את השלט "איך אני
נוהג",
לא מצאתי.
האוטובוס השני מתקרב......
ואני כבר במצב רוח קרב.
למראית עין, יש בערך 5 מקומות פנויים
באוטובוס, 500 חיילים עם לחץ בית שמחכים בתחנת האוטובוס, ואותי.
לא הסיכויים הכי טובים שלי...
אז אני תופס את התיקים, לוקח תנופה, ורץ
לזרוק את הדברים בתא המטען של האוטובוס.
נפתח תא המטען, וכולו מפוצץ, אין מקום
לכומתה.
אין זמן לחשוב, האוטובוס השלישי כבר
באופק, ולזרוק תיקים של אנשים אחרים, לא בא בחשבון...
באינסטינקט של רגע, אני רץ אחוז דיבוק
לאוטובוס השלישי, שגם בו יש מקומות פנויים ספורים, ותור אימים שכבר נוצר בכניסה
אליו.
בלית בררה אני הולך לתא המטען שלו, ורואה
שעוד נשאר קצת מקום... אז אני שם את התיק ורץ לתור שמזכיר תור למתקן של לונה פארק.
מתפלל לשלושה אלים שונים, בתקווה שיהיה
לי מקום יחד עם פלוגת האנשים שלפניי.
בשלב מסוים, הנהג עצר את זרם האנשים,
והכריז "לא עולים יותר!"
אז ה"מרפקים" התחילו להתפזר,
ואני רצתי בטירוף לתוך האוטובוס למרות הנהג, אולי אצליח בכל זאת להשתחל כאחרון
שנכנס...
הנהג העיף אותי בבעיטה.
אז כנראה שלפני 9, לצאת מהבסיס, זה בגדר
חלום.
אני חוזר לש.ג. מבואס מהחיים,
שם אני רואה את שחר, שאומר לי לנסות
לתפוס טרמפ מתוך הבסיס.
אין לי כ"כ מה להפסיד, אז אני מנסה
את מזלי.
90% מהבסיס אילתיים, או שקרנים, אחד
מהשניים, כי כשרואים מישהו שצריך טרמפ, ישר הם משנים מסלול מחדש לאילת.
אחרי חצי שעה של "אילתיים",
הגיע בחור בסביבות גיל ה20 על אזרחי, וכששאלתי אותו לאן הוא מגיע, הוא אמר משפט
מדהים,
"אני נוסע דוך לתל אביב".
קפצתי על ההזדמנות, נכנסתי לאוטו,
והתחלנו לדבר.
מסתבר שהוא הסוציולוג של הבסיס, שזה כמו
שילוב של פסיכולוג ושל קב"ן.
נראה אלגנטי,
מדוגם, למרות שהוא על אזרחי,
ומדבר בשפה רהוטה;
רואים עליו שהוא סוציולוג.
פתאום, הוא מתחיל לנסוע 140 קמ"ש,
ולא עוצר,
נוסע ונוסע,
חושב הוא פורמולה 1.
עוד גז ועוד גז,
אה בעצם היה תמרור של 60 קמ"ש, אז
הוא הנמיך ל-100, בכל זאת, תמרור.
פחד אלוהים, כל שנייה אני דרוך, מכין את
עצמי לפגיעה.
קשה לי בכלל להוריד את הראש מהכביש לכתוב
את הסיפור, כי אז הוא רואה שהוא לא בבקרה ושם יותר גז, כשהמכונית כמה מטרים
מאיתנו.
"הכל בסדר", הוא אומר לי,
כשכמעט פגענו חזיתית במשאית.
תמרורים לא מעניינים אותו, אני כבר מעדיף
לנסוע 5 קמ"ש כמו בקורנים.
מה זה שם באופק?
זה ירוק? זה צהוב?
מימיי לא שמחתי לראות רמזור אדום, כמו
עכשיו.
הוא פותח את הרדיו, ושם בו דיסק מההופעה
החיה של יהודית רביץ.
הקול שלה לא מרגיע.
הפסיכולוג של הבסיס, צריך להיות קצת
רגיש, לא?
הזמן טס, וכך גם הוא.
אני רואה את הקריה, אני לא מאמין,
אחרי בסה"כ 3 שעות נסיעה מעובדה עד
ת"א.
הסיפור הזה ספציפית קצר, כי הוא לא הפסיק
ללחוץ על הגז.
אז בפוקס מטורף אני שלם ובריא, בתחנה
מרכזית :-)
רגע, תחנה מרכזית? גם כאן לא הכי בטוח,
במיוחד לא לחיילים...
אז אני לוקח את התיק אומר תודה יפה,
ומתקדם לכיוון הרכבת.
עכשיו רק נשארה נסיעה של שעתיים הביתה...
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה