בתפקיד החדש שלי בצריפין, יוצא לי לטייל בהרבה בסיסים,
אבל לא כולם מיוחדים כמו כנף 1.
בדרכי לבסיס יחד עם אהרון המפקד שלי, אנחנו נוסעים על כביש בין עירוני עד שמסמנים לנו לעצור.
זה היה מ.צ.
אחרי שבדק לנו תעודת וחוגרים, הוא אישר לנו להמשיך לנסוע.
בפועל, מה שקרה זה שהחייל הזה נסע במכונית הפרטית שלו, קלט אותנו נוסעים לידו,
האיץ, עצר בצד, ועצר אותנו, כדי לראות אם הוא יצליח להשלים את המכסה היומית שלו של תלונות.
כשהגענו לבסיס, הטכנאים שהיינו אמורים לעבוד איתם, בדיוק היו בשתיית שחרור של מישהו, והזמינו אותנו להצטרף.
מאוד מביך להיות בשתייה, כשאתה לא מכיר את הבן אדם.
מה תגיד?
"אמנם אני מכיר אותך רק 15 שניות, אבל וואלה אתה גבר".
גם האוכל שהמשוחרר הביא לשתייה היה עם ריח מוזר... ריח משולב של מופלטות ושל צבע.
זה בכלל היה פלאפל.
מה שהפך את זה ליותר מוזר.
אחרי השחרור הקשה והמרגש של מה שמו,
הגענו לאיזור העבודה, כאשר קלטנו ששכחנו רכיב תקשורת שמאחסן מידע.
היינו צריכים להגיע לחדר אחר בבסיס, שם יש רכיב אחר כזה.
הבעיה היא שהדלת הייתה נעולה ע"י שומר סף.
רצינו להתקשר למישהו שיבוא לעזור, וכיוון שלא הייתה קליטה, היינו צריכים טלפון קווי.
הוא היה אחרי הדלת.
אפשר להוריד את המתח של המערכת, אבל הוא נמצא מאחורי הדלת.
יש אפילו מפתח חירום, כדי לפתוח את הדלת,
ואיפה גם הוא נמצא?
ניחשתם נכון, אחרי הדלת.
לא יודע, איך,
אבל הצלחנו להשיג אותו, לפתוח את הדלת, ולהשמיש את האתר.
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה