6.11.19
-
-
כיוון שהתרגלתי לבסיס סגור,
גם בצריפין אני חייל מגורים.
הלכתי באחד הערבים לחדר האוכל
המאוד סביר של הבסיס,
ושם פגש אותי נעת תורנויות של הבימ, שימי.
-
-
בעוד אני שם לי גבינת "לבנה" (שזה בעצם גבינה לבנה שהחמיצה במטבח), אני שומע את שימי קורא לי : "בן גיגי!"
אני מסתובב עם המגש, ושומע אותו: "אתה יודע שמחר אתה ב13 אצל הרס"ר, נכון?"
-"לא... למה, מה עשיתי?", השבתי בפחד.
-"יש בלת"מ של דגלנות לכבוד טקס החלפת מב"ס, משהו קטן, פיצי, אתה קצת הולך, וזהו נגמר, אל תדאג, תורנות קלה, נגמרת מהר".
-
לא יודע אם זו שיטת השיווק שלו, או שהייתי רעב לפני ארוחה, אבל הסכמתי באי רצון.
-
-
הגענו כל הנגדים למשרד הרס"ר, המקום שלרוב אני מנסה רק להתחמק ממנו,
שם הרס"ר קיבל אותנו בסבר פנים...רציניות,
והודיע לנו ש*נבחרנו* לייצג את הבסיס.
פשש איזה כבוד, מבין כל הפרייארים שיש בבסיס, אנחנו אלה שנבחרנו לסחוב דגלים כבדים בשמש המדברית. אני מוסיף לקורות החיים.
-
-
"שמאל, ימין, שמאל"
"שמאל, ימין, שמאל"
"שמאל, ימין, שמאל"
"שמאל, ימין, שמאל"
-
היה לי חשוב להבהיר כמה המשפט הזה נכנס לנו לראש,
זה כאילו בינקות אתה לומד לזחול, אחר כך ללכת,
ואז בצבא אומרים לך "מה פתאום, לא ככה הולכים... זה שמאל ימין שמאל!"
ולא מספיק שינוי הקצב הטבעי של הגוף, ישנם שלושה רסרים, משלוש יחידות שונות, וכל אחד צועק אחרת:
"להרים רגליים!"
"למה אתם מרימים רגליים?!"
"יד צמודה לגוף!"
"יד מתנופפת, בצורה טבעית!"
"לא לזרוק אותה ככה!"
-
-
פקודות סותרות, שלא יפתיעו אותי אם מישהו יוצא מהתורנות הזו עם טופס תלונה.
-
-
חם, כבד, עייפים ורעבים.
אני לא אתפלא אם בטקס עצמו, מישהו ישתגע מהכל, וישפד את המב"ס עם הדגל.
-
-
אמרו לי שאני לא מניף את היד בצורה ישרה, כנראה שיש לי אטריות במקום ידיים.
שמו אותי בפינה...
כולם מדגלנים, ואני מרגיש בעונש.
אבל כמו שלמדתי בעובדה, בעבודה תשקיע, בתורנות תקטין ראש,
כי בתורנות, מי שמשקיע - שוקע.
-
-
הגיע יום החלפת המב"ס,
ואני כבר תפסתי את מקומי על הכיסא בתור עתודה.
צריך לשמור על זה שכולם ישתו מספיק, כי אם מישהו מתמוטט, זה אני במקומו.
-
-
אחד הנגדים אמר לי שהרסר קרא לי.
ניגשתי אל הרודן, ושאלתי: "קראת לי?"
לאחר מכן שאלתי שוב:
"קראת לי?"
והוא העיף את היד באוויר, כמנסה לגרש זבוב טורדני.
חזרתי לשבת, מרוצה להיות זבוב.
-
-
אחרי שעה בערך שאני אחד עם הכיסא, הבנתי שלא ירגישו בחסרוני.
הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה,
וברחתי.
-
-
הגעתי כאשר כולם הגיעו לטקס.
עמדנו קרוב לשעתיים, והייתי כולי ערוך ודרוך לקפוץ.
למזלי, אף אחד לא הבריז או התמוטט, אז פשוט עמדתי עם הנעליים הגבוהות והמציקות, שחנקו לי את הרגל.
-
-
לאחר סיום הטקס (והתורנות)
חזרתי, סוף סוף, לנעלי קבע,
שביחס לנעליים הגבוהות, הרגישו לי כנעלי בית...
-
-
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה