כבר שנתיים וחודשיים בצה"ל, ולעולם לא הייתה לי הפנייה.
יום חמישי בבוקר, אני צועד לכיוון בסיס צריפין, תוהה למה אני לא משרת שם מלכהתחילה.
-
-
מגיע לבסיס אחר, חדש.
מבין שזה בעצם הדבר הכי קרוב שיהיה לי לסיפוח.
קשה להסביר את התחושה של בית חולים שמפוצץ בחיילים.
משהו שהוא בין מרפאה שמנוהלת ע"י ילדים קטנים, לבין תאג"ד.
-
-
כל כך הרבה בניינים, מסדרונות, מחלקות.
מזל שיש לי את ההפנייה, היא כמו 'סימן דרך' במירוץ למליון.
-
-
הגעתי שעתיים לפני התור שלי, וניגשתי לפקידת הקבלה.
השקר הכי גדול שלהן זה "תמתין, אני אקרא לך".
-
-
החוק של "מי שקם, מיקומו נעלם", הולך כאן חזק,
ומספיק שהלכתי לשירותים או לשק"ם, בעיני הפקידה, התחלתי את התור מההתחלה.
-
-
הגיעה עכשיו חיילת, שהיא באותה שעה כמו שלי.
היא שאלה את הפקידה לפי מה הולך התור פה, והפקידה ענתה "לפי אנשים שאני מכירה".
אז עכשיו זה כבר לא תאג"ד, זה מועדון לילה, עם סלקטורית/יחצ"נית.
-
-
לאחר כשעתיים, נכנסתי לתור שלי, לכמה דקות.
הלכתי מהחר"פ לתחנת האוטובוס 10 דקות בשמש הקופחת.
חזרתי לחר"פ 10 דקות.
לקחתי תרופות מבית המרקחת.
הלכתי 10 דקות לתחנת האוטובוס.
-
-
זהו, נגמר.
לא יודע כמה זה שווה את יום החופש אותו "הרווחתי"...
-
-
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה