אחרי שספרנו לאחור, נישקנו את המזוזה או
את האדם שהיה הכי קרוב אלינו באותו הרגע,
2016 התחילה כשנה מלחיצה.
הודיעו לי חגיגית שאת הסופ"ש הראשון
שלה אני סוגר.
טוב נו, עם מי אני סוגר?
מי יהיה רשת הביטחון שלי הפעם?
למי אני אוכל לבכות כשהכל יילך לטימיון?
"אתה עושה תקן לבד"
לבד?
איך לבד?
חוץ מלרדת ולעלות במדרגות, אין לי
כ"כ מושג מה לעשות.
אבל לא עזרו כל התירוצים שלי,
כולם ברחו הביתה, ואני נשארתי עם עצמי.
אוקיי, ננסה לחשוב על הצד החיובי,
שבת לבד, איזה כיף...
מה זו הנורית האדומה הזו?
תקלה?!
מתפלל שהכל ילך חלק..
חי בסרט.
מלא עומס של מטלות, של תקלות
ואין את מי לשאול.
רק אני והבונקר הקר.
אין לי בכלל טלפון לכתוב את הסיפור
הזה...
בתכלס, אני יכול לעשות מה שבראש שלי...
ואז, לחטוף על הראש ביום ראשון...
כולם נהנים, ורק אני, טכנאי אומלל, עובד
עד 4:30.
עושה משמרות עם עצמי,
כמעט נרדמתי על GRC
יש לי אחזקה יומית, שבועית, חודשית ותלת
שנתית.
סופר אוזניות עם מחיר של Beats
לאוזניה...
אחזקה זה נורא, עבודת נמלים.
אני חייב להשיג עובד תאילנדי עם סיווג
בטחוני...
אם תהיה לך תקלה בלתי פתירה, בה ישאירו
אותך בחדר סגור עם התקלה (בבונקר לצורך העניין), קרוב לוודאי שתצליח לפתור אותה!
או שתאבד את השפיות...
או שניהם גם יחד :-)
היה מבצע שהיה צריך להיערך אליו.
הכל כבר היה מוכן, מטוסים היו אמורים
לעלות לאוויר ו... תקלה.
רציתי למות.
אין קשר עם המטוסים, והכל בגלל שלחצתי על
איזה כפתור מפגר.
כבר רציתי לחפש איזה חלון ולצעוק
למטוסים, ליצור קשר אנושי בלתי אפשרי.
זה לא עבד.
הרמתי טלפונים לקובי, ליניב, למתן
ולאייזנקוט, לשאול מה לעזאזל עושים במקרה כזה.
קצת קשה לשאול שאלות קריטיות ומסווגות
בטלפון אזרחי.
אתה מתחיל להמציא שיטת קודים משלך כדי
לתקשר עם האחמ"שים בטלפון המטכ"לי.
כמה דקות לפני שהמטוסים עלו אל על הצלחתי
לחדש את הקשר איתם :-)
טוב נו, זה היה מתן, דרך הטלפון...
חזרה לשיגרה.
אני על 5 שעות שינה,
עושה אחזקה שלוקחת 2 נצחים.
אני לא יודע מה יותר איטי, המכשירים או
אני.
כל בוקר אני פותח מיילים שהולכים
ומצטברים, פותח קבצי Word לראות מה רוצים ממני,
ואיך מפענחים את כתב הסתרים שהם שלחו לי, בלי אבן שושן.
אקסל של בוקר!
לא, זה לא המשקה,
זה קובץ נוסף שהם שלחו לי בExcel...
ההבדל בין קרן אור לתמונ"א הוא שקרן
אור עובדים קשה, ותמונ"א אוכלים במבה.
הבילוי העיקרי שלי באותה שבת היה עקיף.
ראיתי כמה תמונ"א מתחפשנים ורואים
טלוויזיה.
אבל האמת, שהיה ערב אחד שלקחתי הפסקה.
זה רק כי פיזית גררו אותי בכוח מהמחשב.
שיחקנו סרדינים.
למי שלא יודע, סרדינים זה כמו מחבואים,
שכולם מחפשים מישהו אחד, רק שאם מצאתי את אותו אחד שמתחבא, אני מתחבא יחד איתו, עד
שנשאר רק אחד שמחפש את השאר שמצטופפים באותו מקום מחבוא כמו סרדינים.
שיחקנו בין המחשבים לבין המכשירים,
מבינים שכנראה יום למחרת יהיו המון תקלות
תקשורת.
חושך מצרים, ואסור להדליק את האור,
אז המשחק הוא בעצם לבעוט בכל דבר שזז עד
שאתה שומע "אי!".
כל כך הרבה עבודה..
אני צריך 5 סופ"שים כדי להספיק...
סיימתי ביום שבת ב-3 בלילה כדי לקום ב-7
בבוקר...
אני על 4 שעות שינה
מזכיר לי את הש.ג....
איך שמו אותי לבד, איך
אני מתפרק...
טוב, לפי ההיגיון, ישימו עכשיו את דני
ואת שרון שגם יעשו כל אחד שבת לבד,
שיוויון בנטל, ואני אקבל שליש.
אוקיי :-)
אז מי סוגר שבת הבאה?
מי המסכן הבא?
כל המחלקה שלי, ביחד.
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה