לא
יודע איך עד עכשיו לא כתבתי סיפור על עיר האורות, עיר התרבויות, עיר ה... צפיפות
והרעש.
חבר
חגג מסיבת יום הולדת באחת מהמסעדות הרבות בתל אביב.
נתחיל
במקום חנייה, כמו שכולם מכירים;
כדי
למצוא מקום חנייה בת"א, צריך לרדת לפחות 6-7 קומות מתחת לאדמה באיזה חניון
הזוי שמישהו יזם, ועכשיו מרוויח מליונים.
לאחר
החנייה, הלכנו רבע שעה למסעדה, וכשהגענו, פגשה אותנו מלצרית, ודיברה איתנו חצי
עברית חצי אנגלית.
גם
אחרי שראתה שאנחנו צברים אורגינל,
..היא
המשיכה לדבר במגבב השפות, כבר מורגלת.
?Outside"תרצו לשבת?",היא
שאלה.
שירן,
חברה של חתן יום ההולדת, מאוד התלהבה מהרעיון, ובזכותה, אנחנו יושבים מחוץ למסעדה,
בקור, מטר ממעבר חצייה - כיף.
צער
בעלי חיים, כשהכלבים והחתולים במסעדה עולים על כמות האנשים.
ראיתי
עכשיו חתול שמזמין פסטה שמנת פטריות.
רק
לפתוח את התפריט, עולה כסף.
מחירים
הזויים, שבתל אביב, נחשבים הסטנדרט.
עם
זאת, חייב להגיד שהתרשמתי מהמנות הבלתי אפשריות שמוצעות בתפריט, כמו לחמניית
קטשופ, סנדוויץ' קרואסון, ופריקה ירוקה עם יוגורט. (לא טעיתי, לא פפריקה, פריקה ירוקה. נשמע
כאילו השף הקיא על המנה).
בזמן
שאנו מחכים למנה, אני רואה את האנשים שעוברים ברחוב.
ראיתי
עכשיו בחורה שעברה, שאני לא בטוח אם היא שמה קילו וחצי איפור לפני שיצאה מהבית, או
התחפשה.
אז
לאחר 3 שעות במסעדת דרכים, אנחנו חוזרים לחניון, רק כדי לגלות שהלכנו בכיוון ההפוך, ואנחנו
בעצם פחות או יותר אבודים בלב תל אביב.
סופ"ש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה