סיפור זה הוא מוטציה מפחידה של שני
סיפורים, אז הכינו עצמכם.
הכל התחיל בתורנות יחידה שעשיתי ביום
שני, הפעם עם אליאור, שהבהירה לי בתור קצין תורן בחדר האוכל, שהיא הולכת לדפוק
אותי בתורנות.
את האמת, לא ידעתי אם לפנות למפקד שלי,
על חוסר צדק, או ליוהל"מ על חוסר שילוב ראוי.
הגיע אותו יום, יצא לי לעשות אחזקה יומית
לשירותים, ולהסתובב עם גלילי שקיות אשפה, כאילו אלה סטפות של דולרים.
תמיד כשאני אוסף אשפה, שואלים אותי
"אתה תורן יחידה?".
"לא, אני עושה את זה בשביל
הכיף".
זה כמו אדם שהסתפר, ושואלים אותו
"הסתפרת?"
"לא, הייתה לי נשירה עצבנית אתמול
בלילה".
הלכתי לזרוק את הזבל בפח, בשירותים של
הבונקר.
לא החליפו זבל כ"כ הרבה זמן,
בקרקעית הפח מצאתי נפט!
ומה היה לממונה שלי להגיד על התגלית
הכלכלית?
"ניקית את זה?"
נתנו לי לטאטא את מדרגות הבונקר, שזה סתם
לפזר את האבק בצורה קצת שונה.
תאמינו לי, צריך לעשות הצפה יזומה
בבונקר, להעיף את כל האבק הזה קיבינימט.
עכשיו אני גם יוצא מהקווים, ובעצם מפזר
על כל מי שלמטה;
אז מה שנראה כמו אבק פיות שמפוזר על
המתהלכים במדרגות למטה, הוא אבק רגיל עם מחלות, ככל הנראה.
גרפתי כ"כ הרבה אבק, אפשר להכין
כומתה ממה שאספתי...
זוכרים את תרבות יום א', במוזיאון
בירושלים?
אז גם כאן, יוכי הפיל עליי את הבשורה
הקשה, והודיע לי שביום שלישי אני נוסע לימית 2000.
למה הבשורה קשה?
כי אנחנו כבר לא בב"ס,
אין הסעות מאורגנות עם המורה שמרגישה
קריינית טלוויזיה ליום אחד, ועושה משחקים והפעלות במיקרופון של הנהג.
בצה"ל, אתה נוסע בעצמך, אתה מגיע
לפארק המים בעצמך, וככל הנראה, משום שהגעת לבד, אתה גם תהנה עם עצמך.
רק להבהיר, המספר 2000 בימית, מציין את
דקות הנסיעה שאני צריך לסבול בשבילה.
יום שני לצאת הביתה, יום שלישי לנסוע
"להנות" בשמש הקופחת ולחזור תשוש, יום רביעי לחזור לבסיס, וכנראה גם
לצאת למשימה שתגמור אותי, וכמובן ביום חמישי לצאת שוב הביתה.
אני כבר מתלבט לעשות "הנוסע
המתמיד" באגד.
אז כמובן שהחלטתי לוותר על התענוג,
והבאתי
את חוויית פארק המים לשייקה שהיה במטבח.
אבל אל דאגה, גם לי היה ימית 2000 משלי,
כשהייתי צריך להחליף אותו במטבח, ובעצם לקבל חוויית מים מסוג אחר.
אני חייב לספר לכם על מקום קסום, ומדהים
במטבח, שכנראה אפוף בקסם שחור, או אני לא יודע מה.
זהו מחסן חדש במטבח ליד הרמפה, שמתפקד
בערך כמו חדר הסודות מהארי פוטר.
זה נראה מקום נגיש לכולם, אבל ברגע שאתה
שם, הנגדים שוכחים ממך באופן אוטומטי!
לפני שנייה טרטרו אותי, תעשה את זה, תעשה
את זה.
ברגע שנכנסתי למחסן הזה, הפכתי פאקינג
דנידין רואה ואינן נראה.
זה הגיע למצב שאלידן, שחיפש אותי בנרות
בשביל לעשות פרויקטים, נכנס למחסן, ראה אותי, (לפחות, נראה לי שהוא ראה אותי)
אמרתי לו "שלום", והוא פשוט הסתובב לכיוון השני, והלך.
אני בהלם, כאילו המקום מצליח להחביא אותי
איכשהוא.
לאחר שעה של הסתתרות, גם לי נמאס, ויצאתי
מהחדר בידיעה שאני הולך להיפגע.
בום, נחטפתי לבישולים.
אתה יודע שאתה מקומבן במטבח, כשטבח שואל
אותך "מה זה, מאיפה השגת טרופית?"
לא הייתה הרבה עבודה בבישולים, אז אמרתי
לאלידן שאני רוצה לעזור לו.
הוא אמר שאין צורך, ולאחר דקה וחצי, הוא
הגיע בעודו מכריז "המשאלה שלך התגשמה", כאילו הוא פיה סנדקית.
צחקתי, אפשר לחשוב איזו משאלה,
בסה"כ ניסיתי להיות נחמד...
אלידן- "אני לא מבין מה אתה צוחק,
המצב לא טוב, לא טוב בכלל"
תמיד הוא אופטימי.
יום שלישי
שוב, שידכו לי דייט בסירים.
לשיר בקולי קולות באמצע יום בהיר, יכול
להיסלח ולהיות מובן בשתי דרכים,
א. אתה שיכור
ב. אתה עושה סירים במטבח
שניהם גורמים לך לאי שפיות זמנית.
בכל מקרה, הכרתי מישהי מקסימה בשם עדן
לפחות חשבתי שהיא מקסימה.
כשאתה בסירים עם מישהי, אתה יכול לעבור
את ניצוץ ההתאהבות עד הגירושין.
בהתחלה היא חייכה, הייתה נחמדה, ושרנו
ביחד שירים כדי להעביר את הזמן.
ככל שהשעה הייתה מאוחרת יותר, הסבלנות
שלה פקעה, והיא התחילה לשטוף מהר, על חשבון האיכות.
אני כמובן, המשכתי באותה הדרך,
כשהיא צועקת "יאללה כבר, כמה
זמן?!"
בשלב מסוים, נמאס לה, היא פיזרה את כל
הסירים על הרצפה, לקחה את הצינור מבישולים, והתחילה לרסס אותם כמו סטלונה.
כשסיימה לרסס, הלכה לבכות לאחד הנגדים
שקשה לה, ונמלטה.
שוב, זה רק אני, כלי מטבח, וקליר דיש.
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה