גם הפעם שווה לי לכתוב סיפורון על תורנות
מטבח של יום אחד.
הסיבה היא שהפעם אני לא אצל החניכים,
הסגל, או הקצינים.
אני עורך שולחן לחרבות!
נסענו מהמטבח, למרומי המגדל שבבסיס.
אין, הפעם אני באמת מרגיש שירות משמעותי.
אני ב high class, בה אף אחד לא יגיד לי מה לעשות!
התפקיד שלי הוא בחדר קומפקטי והוא בא
לידי ביטוי בלהדליק את המיחם, וכאשר אני רואה נורה אדומה המעידה על רתיחה, לכבות
את החימום שלו, שמא המים יתנדפו.
אבל האמת שעיקר התפקיד שלי הוא לא המיחם,
אלא הש.ג. שאני צריך לעשות על הקוראסונים.
הביאו מיני מאפים הישר מהקונדיטוריה של
המטבח, שנועדו אך ורק לחרב ומעלה.
אז הנה אני,
מאגף את כל מי שמושיט ידו לרוגעלכים,
ויוצא אדון הרשע, קמצן, ועוד כל מינוי ביטויים לא נחמדים שאנשים זורקים לפני שהם
גונבים רוגעלך ובורחים.
הזמן עובר,
ואני לא עושה כלום.
רנ"ג מכיבוי בא לקחת קרואסון,
והסברתי לו שזה לנבחרים, לאליטה.
הוא חייך, והביא לי "צ'אפחה"
על העורף.
אני לא יודע אם הוא התעצבן, או הפגין
חיבה.
ציפיתי לראות חרבות/חרבות עם פלאפלים,
אבל החרב היחידה שראיתי, הייתה זו שפילחה את השניצל לחתיכות, פשוט כל היום אמרו לי
לאכול.
זה היה כמו שומרי משקל, רק הפוך.
קשה לי לכתוב על זה, כי בדר"כ אני
רושם על מצבים בהם אני סובל,
את האמת, בחיים לא הייתה תורנות כ"כ
ת"ש.
בדיוק כשהתחברתי לאנשי המגדל, והייתי
בטוח זה יימשך לנצח, אלידן הודיע לי שחוזרים למטבח.
טוב נו, שום דבר טוב לא יכול להימשך
לנצח...
הגעתי לבישולים לשעתיים.
העברתי עופות לתבנית, והרגשתי כאילו אני
מנתח בניתוח לב פתוח שבמקום דם, יוצא רוטב ברביקיו.
לאחר הבישולים, דוד תפס אותי, כדי שאעזור
לו לשלוח מייל.
זה לקח חצי שעה...
נכון כשאתה רוצה לקחת הפסקה של 5 דקות,
נגיד לשירותים, אז אתה צריך למכור את זה,
להגיד "זה רק פיפי", או משהו.
במטבח מנקים הכל,
ניקו שפך עליי סבון על כל הפנים, אולי כי
זה שבועות.
כשניקיתי בברבריות הוא אמר "יופי,
למדנו.
הגיע קורסיסט לעזור לנו.
ניקו אמר לנו
"בגלל שהוא קורסיסט אל תעבידו
אותו".
בתכלס, עד עכשיו לא שמתי לב להיררכיה.
אני והתורן השני חייכנו,
והתנהגנו אליו בדיוק כמו שהנגדים מתנהגים
אלינו, השמשנו באהבה.
לפני ששמתי לב, מייקל לחץ לי את היד ושלח
אותי לדרכי.
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה