קדם דבר : כבר כמעט שנה שלא כתבתי בבלוג.
סיבה אחת, היא שאין לי הרבה תורנויות או חוויות מוזרות לאחרונה;
והסיבה המרכזית היא שיש לי עכשיו בלוג של המבורגרים שאני מטפח, ורוב המשאבים הולכים אליו.
במיון
תאריך: 30.5.21
אני משתדל להרבות ללכת לחדר הכושר, אבל לאחרונה, זה היה בעוכריי.
הלכתי למכון, כמו בכל יום, ונפצעתי שם.
לא ממכשיר ההליכון או מאחת המשקולות;
הייתי מתחת לבניין של חדר הכושר, בדיוק ירדתי מהמדרכה לכביש, על מנת לעקוף את האנשים שעמדו בתור לכספומט וחסמו את המדרכה - ושם נפצעתי.
לא חישבתי את הגובה שאני צונח אליו, ונפלתי על צד כף הרגל שלי.
בדרך כלל כשהרגל מתקפלת לי, אני יודע לחזור לתלם, לנער את הכאב ולהמשיך ללכת,
אבל הפעם דעתי הייתה מוסחת, הסתכלתי לכיוון האופק, והייתה נפילה מלאה על הצד, הרגל הסתובבה.
דידתי הביתה, בירכתי את העובדה שהגעתי עם רכב למכון, ושהרגל שהתקפלה היא לא הרגל בה נוהגים.
כשהגעתי הביתה, הכאבים התחילו להחמיר, ועל כן, אין ברירה, צריך ללכת למיון.
החדר הראשון במיון של בלינסון הוא הקבלה, בה אתה צריך לעמוד בתור.
עכשיו, אני לא בן אדם שיש לו בעיה לעמוד בתור, פשוט באותו רגע לא באמת יכולתי לעמוד.
ציפיתי שהפרמדקיות שעמדו לפניי, שהיו בכושר גופני מצוין, תבנה את המצב, ויפנו לי את הדרך.
אבל לא - המתנתי בסבלנות ובכאב, עד שהן סיימו לשאול את הפקידה כל מיני שאלות של ידע כללי, בעוד הרגל שלי משנה צבעים.
כשתורי הגיע לבסוף, הפקידה פשוט לקחה ממני את החוגר ואמרה לי ללכת לשבת.
ישבתי על כיסא ההמתנה לתחנה הראשונה - תחנת מדדים.
כן, האזרחות לא שונה מצה"ל, ולא משנה מה יש לך, הדבר הראשון שלוקחים לך הוא מדדים.
בזמן שחיכיתי, יצא לי להכיר את האוכלוסיה הנחמדה שנמצאת כאן.
אחד מהאנשים נכנס למיון, והתחיל לקלל את כל העולם בקללות נוראיות, שיתנו לו טיפול או שהוא ינקוט באמצעים. בהתחלה איים לתבוע אותם, אחרי איים להרביץ להם. בסוף הוא נתן אגרוף לקיר ונרגע.
אחת אחרת, אישה מבוגרת שישבה על ידי, החלה משתעלת לכל עבר, צועקת "כואב לי!".
גם לי כואב גברת, את לא מיוחדת.
הפקידה הגיעה לכיסא בו ישבתי, הביאה לי "דף מעקב" עם מספר תור, החזירה לי את החוגר שלי, ונמלטה.
ולה יש ייתרון, כי הרגל שלי לא מתפקדת, לא הספקתי לשאול אותה שאלות נוספות.
במיון בלינסון יש אשליה אופטית נחמדה,
מצד אחד, מסתכלים לצד ימין, ורואים חדר מיון רגיל:
אך אם מסתכלים למעלה, גן עדן :
רומזים לך שאתה עומד לעבור לעולם שכולו טוב. מאוד מרגיע.
לאחר שעשו לי מדדים, שלחו אותי לדימות.
דימות למי שלא יודע זה צילום רנטגן.
אני שמח מאוד שמשתמשים לאט לאט במילים עבריות במקום לועזיות, כל הכבוד.
מלבד אתר ההמבורגרים שלי, ואתר הסיפורים, יש לי גם אתר לעברית, מוזמנים להיכנס.
שאלתי את הפקידות שם, אין לכם איזה רופא אליל שיכול לסדר לי את הבעיה במהרה?
אמרו לי "בטח, הוא עושה *בלופ* והכל מסתדר".
הן הביאו לי מספר תור חדש לדימות והצהירו "זה מספר המזל".
כשנכנסתי לחדר הרנטגן, האחות שהייתה שם שאלה את הפרטים שלי, אבל לא כי היא לא יודעת, אלא כדי לבחון שהבן אדם האמיתי באמת הגיע אליה.
"שם?"
-"איתי..."
-"המממ..." הנהנה בראשה תוך כדי שהיא בודקת בדף, ורואה שזה באמת נכון.
אותו דבר גם לגבי שם המשפחה ותעודת הזהות,
היא שאלה בחשדנות, אני אמרתי אותם, והיא השוותה אל מול הטופס.
קרה שרימו אותם בעבר?.. למה שמישהו יבוא לחטוף קרינה שהוא לא צריך?!
אני לא עושה הרבה צילומי רנטגן, אני חושב שהאחרון שלי היה לשיניים.
ממה שאני זוכר משם, צילום רנטגן זה צ'יק צ'ק, יש צפצוף של שנייה ונגמר.
אבל אצל האחות החשדנית, היא עשתה לי בוק,
סידרה את הרגל שלי בהרבה זוויות, כשלא באמת אכפת לה אם כואב/לא;
הרגשתי שהרגל שלי מצטלמת לבת מצווה.
וגם כל צילום שלה, לקח משהו כמו חצי דקה!
מזל שלבשתי שכפצ על איפה שחשוב.
אחרי שסיימתי את תחנת הדימות, הגעתי לתחנה האחרונה והמיוחלת, תחנת הרופא.
התחנה הזו מאוד נחשקת בקרב הציבור, ולכן יש תור מאוד ארוך.
התחלתי לחכות מהשעה 23:20, מחכה ומחכה.
אבא שלי הלך לבדוק מה קורה, מדוע מתעכבים שם, ולהפתעתו הוא ראה שחדר הרופא ריק.
נטשו את החדר, הרופא הלך הביתה ואנשים עדיין מחכים.
עכשיו תבינו, כל העסק הזה לא חינם, חופשי על הבר; happy hour,
983 שקלים, כי למה לא לעשות עוד 50 שקל מהצד, תמיד טוב.
ואני לא מבין על מה שילמתי קרוב ל-1000 שקל.
במחיר כזה, הטיפול בי לא אמור להיות VIP?
איפה אורתופד צמוד, עם צוות אחיות מאחוריו, ועוד איזו מישהי שתעשה לי מסאז'?
במקום זה, אני ממתין על הכיסא כל כך הרבה זמן, שהישבן מתחיל לכאוב לי יותר מהרגל.
איך הביזיון הזה עולה 1000 שקל,
זה כמו שתשלם 1000 שקל על מסעדה, וייתנו לך כוס מים, יגידו לך "תחכה, הטבח בשביתה".
כבר היה עדיף לי להשכיר בית מלון בסכום הזה, זו מנוחה אמיתית.
מזל שהבאתי קצת נשנושים
 |
כשסיימתי הגיע הזמן לחלק המתאגר - לזרוק את העטיפה לפח.
מטלה פשוטה למהלכים שבינינו.
לאלה שמוגבלים זמנית, הפח נראה רחוק מתמיד, במרחק של לפחות שלושה צעדים.
השעה 23:54 (חצי שעה המתנה)
הרופא בכלל לא בחדר שלו.
יש בתכלס שני חדרי רופא.
אחד מנקים אותו, השני סתם ריק.
באמת אין לי מושג למה אנחנו מחכים.
עד שיטפלו בי, אני אבריא.
אולי על זה הם בונים...
השעה 00:05 (45 דקות המתנה)
כשיקראו את השם שלי... אני ארוץ!
עם הידיים כנראה, אבל ארוץ.
מסתבר שכל תחנה מביאה לך מספר אחר, והמספר שלך בתכלס זה המספר הראשי שקיבלת מהפקידה.
הסתכלתי על מספר לא נכון, לא שמתי לב, ודילגו עליי.
שלחתי שוב את אבא שלי לבדוק, והם אמרו שהכל בסדר, ויקראו לי בשם.
אני בטוח שיש עליי חרם סמוי.
כולם נכנסו פה מלבדי,
כל האנשים התחלפו, חוץ ממני,
אני הכי ותיק בתור.
פז"מ.
מסתבר שאף אחד לא התחלף,
הם פשוט עומדים מחוץ לדלת של הרופא, כועסים.
כפרה על ביקורופא,
לא משנה מה יש לך, אפילו יד קטועה, עשר דקות אתה בחוץ.
השעה 00:45 (שעה וחצי המתנה)
הלכתי בצעדים קלים לשירותים.
העיקר בשירותים חשוב להם השירות.
שמים לך טאבלט של "מה לשפר".
חיפשתי את הכפתור של "עוד רופאים". לא מצאתי.
ובכלל, הדרך לשירותים ממש לא פשוטה.
מלבד תא אחד, בסוף המסדרון, כל התאים הם של העובדים.
מסע כומתה עד שהגעתי לתא המיוחל.
רק עכשיו קלטתי שבטבלט השירותים, אפשר לעשות לייק למנקה חח
מעניין אם אפשר גם לעקוב אחריו, לראות עוד עבודות שלו וכאלה.
עכשיו הבנתי למה שמים בתקרה שמיים, זה כמו בקזינו.
שלא משנה כמה תישאר שם, שתחשוב שעדיין יום, שלא תבין שאתה מחכה כבר שעות.
נכנסתי סוף סוף בשעה 1:10, שעתיים המתנה, בשביל 2 דקות טיפול.
הרופא קבע - נקע, ושחרר אותי לדרכי.
אם הוא היה כ"כ זריז איתי, איך זה שחיכיתי שעתיים...
התחנה האחרונה - תחנת החבישה.
זו תחנה אופציונאלית,
לא מבחינת החולה, מבחינת האחות. כי אין לה כוח לעשות את זה.
אבא שלי הביא לי כיסא לשבת במסדרון, עד שהאחות הזו תתפנה,
היא לא רצתה לחבוש בהתחלה, התחילה בתירוצים;
"אתה לא רוצה לחבוש את זה בבית? זה הרי גם ככה לא עוזר!".
לפחות היא כנה.
אחרי שהצלחתי לשכנע אותה, לא לעשות לי את זה TA, ולעשות את העבודה שלה,
עובדת זרה תפסה לי את הכיסא במסדרון.
גנבת.
קיבלתי דף ממצאים מהרופא.
רשום שם דופק, לחץ דם וכאב.
כאב - 3.
מה זה 3? נשמע קצת.
מתוך כמה זה? מתוך 5? מתוך 10?
נשמע לא מספיק לכמה שכאב לי.
למה הם לא שאלו אותי כמה כואב לי...איך הם יכולים להחליט בעצמם...
בקיצור, לאחר 3 שעות במיון, אני יוצא כשכואב לי יותר ממה שנכנסתי, פיזית ונפשית.
סוף.
