30.4.20
(סיפור הגנ"ש מספר 1)
שנה וחצי לאחר ביצוע ההגנש הראשון בברוש הבקעה,
החלטנו לגוון ולבחור ביישוב קליה שנמצא ממש על ים המלח,
ביקשנו מנע"ת הבי"מ, "גלומי שיוס" לפחות עשר פעמים שקליה זה מה שמתאים לנו,
וקיבלנו את יישוב נערן.
עשינו בדיקה באינטרנט על טיב היישוב של נערן, וראינו שהוא יישוב שקט.
"יופי, שקט זה טוב", אמר יוסי.
הלכנו לעשות קניות ברמי לוי,
בשר ב-400 שקלים
וכל השאר בכפול מזה...
הקופאי ראה שקנינו המון דברים, אז אמר: "מה זה, זה לגדוד?"
טומי צחק כמוחמא:
"זה לארבעה אנשים, למשך שבוע!
אין מה לעשות, אנחנו צריכים להגן על המדינה..." כאילו טופח לעצמו על הגב.
לא מבין איך בתקופה של הקרנולה, עדיין מוציאים אותנו...
הגעתי ב6:30 לנשקייה.
"אני לא יכול להחתים אותך" אמר לי החייל הנחמד.
-"למה לא?" עניתי מאוכזב.
-"יוליה לא הגיעה"
-"מי זו יוליה?"
-"המפקדת".
העיקר דאגו שנגיע מוקדם כדי לקחת נשקים, אבל המפקדת מאחרת לה.
הלכתי לסדר את ענייניי בבימ בשביל ההגנ"ש, וכשחזרתי... ראיתי תור של החיים.
ניסיתי להסביר להם שהייתי שם ב-6:30, אבל לא הלך.
העברתי את הדברים שלי לאוטובוס מספר אחת, ואז טומי עדכן אותי שבסוף צריך להעביר לאוטובוס מספר 2.
אחרי עצירת הביניים בחטמ"ר, הצטרכנו להעביר את הכל לאוטובוס מספר 3,
ואני עם 7 תיקים, עושה הכל בנגלות...
הגענו לנערן,
הפעם בניגוד לפעם שעברה, הרבשצ קיבל את פנינו,
והסביר שאכפת לו, מאוד אכפת, ודיר באלאק אם לא תהיו עם אפוד בשמירה.
את השמירות שלי עשיתי עם שני נשקים,
עם M16, ועם מטקה חשמלית,
כי כמות הזבובים פה היא כגרגרי החול בים.
עם כמה שזה מציק, זה מאוד מעביר את הזמן של השמירה,
מחשמל מעופפים למוות, רואה את הגוף שלהם נקלע בתוך המטקה, מתחיל לזהור ואז מתפצל לשניים (כמו הזקנה).
בעודי ממשיך לצמצם את אוכלוסיית הזבובים בעולם,
שמתי לב שלזבובים יש מד"א.
זה בעצם זבובים יותר גדולים שמטפלים בהם.
ואם הם לא באים, אז הנמלים אוכלים אותם.
אגב, לא תמיד אני הורג את הזבובים עם המטקה,
לפעמים אני רק הופך אותם לנכים,
נניח ראיתי זבוב שהפך לנמלה, התחיל לזחול על הרצפה,
כנראה רק הכנפיים נשרפו.
הכי קרוב שלי לציד.
אמריקאים מגיעים עם Rifleים, ויורים באיילים,
אני עם מחבט חשמלי, מנסה לתפוס זבובים מאוד מהירים.
זה גם מאוד קשה לתפוס אותם בעת תעופה, כי הם כמו סופר סאייה מדרגון בול,
פעם אחת הם פה, ושנייה אחרי... הם בצד השני של החדר, משתגרים.
הם גם כל הזמן הם שולחים תגבורת..
אתה הורג אחד, חמישה מגיעים ללווייה.
מסתבר שציפורים זה הזק"א של הזבובים,
הן מגיעיות ומפנות אותם עם המקור.
או אוכלות אותם, לא סגור על זה.
נכון כשיש פגר של חיה, אז יש עליו מלא זבובים?
אז אין אפליה, גם כשזבוב מת, יש עליו מלא זבובים.
לפעמים המעופפים מסתדרים בקצה של המחבט, באיזור הפלסטיק, כמו אתגר,
מי יצליח לגעת במחבט ולברוח, בלי למות.
וחלק מצליחים...
התחלתי לספור killים על המחבט, מסמן כמו בטבלת ייאוש על כל זבוב שחיסלתי.
מהר מאוד הפסקתי לספור, כי הפסקתי לעקוב, רק רציתי שכולם ימותו.
שוקל בפעם הבאה במקום מחבט להביא פשוט גז עצבים, יותר יעיל.
ואם זה לא יעבוד עליהם, אשאף בעצמי.
סיימתי שמירה, ואני מתקדם לכיוון החדר.
רודף אחריי זבוב ענקי בגודל ממותה.
כנראה אבא של כל הקודמים,
מחפש נקמה.
בתקופה כזו, אמנם קשה לשמור על שני מטרים,
ובכל זאת, אני מנסה לשמור על כללי הקורונה.
נמנע מלשתות פה לפה לדוגמא.
"דוידאר" שתה בקבוק מים גדול מהפה,
אז הערתי לו ולקחתי בקבוק אחר.
"אין, שתיתי מכל הבקבוקים", אמר עם חיוך של ניצחון.
"-אני מנסה להימנע בתקופה הזו פה לפה" הסברתי לו.
-אולי תפסיק להיות כוסית? אמר דוידאר.
דוידאר עשה היום אימון.
כשהוא שם לב שגם אני מתאמן, הוא התרשם, אבל הרושם התעקם כשם לב שהאימון שלי אורך זמן רב משלו.
"מה זה, כמה אתה מתאמן?" הוא התפלא.
"איזה חלש אופי אתה, עם כל האימונים האלה" לעג עם סרקזם.
"תפסיק להתאמן!" צעק בטירוף.
"אתה יכול להזדיין מהחדר? יש פה ריח של זיעה"
הכל כדי שאני אפסיק להתאמן.
בשמירה אחרת, התחלתי להשתגע ולצלם ציפורים.
שמנו להם עוגה מגעילה בטעם תפוז על הספסל, וצילמנו אותן מגיעות לאכול ממנה בהילוך איטי.
הדברים שממציאים כשמשועממים...
טומי התעצבן שהוא לא בסיפור שלי כמו דוידאר:
"מה אני צריך לעשות כדי להופיע בסיפור שלך?
לסגור כפתור ולירות באוויר?"
הייתה עכשיו ביקורת של מפקד יחידה.
מפקד המחלקה עדכן אותי אתמול, להיות מדוגם כשהם מגיעים.
כנראה שקצת הגזמתי, כי מלבד אפוד ומסיכה שמתי קסדה על הראש.
מפקד היחידה שאל אותי, "אתם תמיד פה עם קסדה? הרבשצ מחייב אתכם?"
ולא ידעתי איך לענות לו בכנות שהכל משחק, כי ידעתי שהוא מגיע...
הביאו לנו אספקת מזון, שתמשוך אותנו עד סוף השבוע (סיום ההגנש).
לא שמו את זה במגורים, לידינו,
גם לא בש.ג.,
שמו את זה במקום סודי בקיבוץ שנקרא "הרמפה".
משחקים איתנו חפש את המטמון...
וכדי לקנח, נעלמו לנו חצי משקי הפחמים.
כנראה שעקב כל מעברי האוטובוסים, שכחנו אותם באחד מהם.
מה עושים.
איך אנחנו עושים על האש, בלי האש...
בסוף אילתרנו "על הכיריים החשמליים"...
חלק מהאנשים שנכנסים לנערן, הם פועלים פלסטינים.
במקרה הזה, צריך לבדוק תעודת זהות, ואישור עבודה.
כשהסתכלתי על אישור העבודה של מוחמד משהו, ראיתי שפג התוקף שלו, כאילו זה ביקורת..
אמרתי לו על זה, והוא הסתכל בעצמו, חייך ואמר "וואלה אתה צודק" (במבטא כבד).
ואם לא מספיק מכת זבובים ויתושים, יש פה עכשיו גם סופת חול וגם סופה רגילה.
הרוחות גרמו לתנודות חזקות בגדר החכמה, ששולחת כל חצי דקה אזעקה לעמדת השמירה בשעה האחרונה.
החרא הזה גורם לי לקום כל הזמן לנטרל את האזעקה, ולאבד את השפיות לאט לאט.
עם כל ההתעסקות הזאת, שכחתי שהשארתי את השער פתוח, ולפחות שני רכבים חדרו ליישוב...
קצת רוח, והכל פה משתגע.
מערכת האזעקות מתריעה בכל פעם על משהו אחר, ואני מאבד את זה.
אם לא הזבובים יגמרו אותי, זו תהיה המערכת המפגרת הזאת,
כל חצי דקה היא נותנת התראה על מתח גבוה, ובינתיים מצטבר אצלי מתח גבוה, כזה של לסגור כפתור, די, לא יכול יותר!
הורדתי לפחות 50 סרטים בשביל ההגנש,
והייתי מצליח לצפות בהם, אם לא הזבובים והיתושים.
אבל כיוון שאני צריך להיות בכוננות, (ולא עקב השמירה עצמה) אין לי את הזמן להשקיע בלצפות במשהו מעל 10 דקות...
הזבובים הכי צהובים שראיתי, לא נותנים לי לגעת בטלפון.
וגם הבריות נמאסו עליי.
אחד משאיר לי מתנות על הברזל של מיטת הקומותיים שלי למעלה,
פעם זה כוס מים ופעם זה מילקי,
העיקר משהו שמט לנפול, אם אנדנד את המיטה בטעות.
אתמול קניתי ב100 שקלים חוסרים:
בקבוקי הזירו שקניתי או נשתו או הושארו בחוץ והתחממו, כך שעכשיו בעל האש הם לא שמישים.
שקיות הבמבה נוגט הוחבאו במקפיא ואילצו אותי ללכת פעמיים לאיזור המגורים;
זאת לאחר שבשעת סיום השמירה שלי, 20:00, אף אחד לא הגיע,
כי דוידאר נכנס להתקלח ב19:55,
והרבשצ עשה פטרולים, אז לא יכולתי לעזוב את עמדת השמירה.
אח"כ שאלתי אותו למה הוא נכנס להתקלח 5 דקות לפני שמירה,
והוא הסביר בפשטות שהוא לוקח את ההפך מטווח ביטחון, זה נקרא "טווח איחור",
"ככה אני שומר כמה שפחות" הוא הסביר.
אז אני מוקף מוצצי דם, שמתעופפים סביבי, שעדיין לא החזירו לי כסף, או את השפיות, שכבר מזמן איבדתי.
אני על שעה וקצת שינה,
עושה שמירה אחרונה של 6 שעות.
אני כ"כ עייף, שאני מתחיל לראות את העולם בצורה אחרת...
הכל נהיה כבד יותר...
זהו,
השמירה נגמרה,
חגגתי את סיום השמירות עם היעדר מים חמים במקלחת,
ונרדמתי רועד.
אני אחרי כמה שעות שינה,
אנחנו עם כל התיקים שלנו בש.ג.,
מחכים לאוטובוס היחיד שנשמח לראות בשערים, האוטובוס חזרה לבסיס.
בזמן שאנחנו מחכים לאוטובוס המיוחל, התחלנו לרכל על הרבשצ:
הרבשצ הצהוב הזה, בכל פעם שהיינו מדווחים לו על תקלות, היה לו משפט קבוע:
"בסדר, זה בטח תקלה, תתקשר אם יהיה משהו".
-"שומע, יש לי תקלה של מתח נמוך על הגדר"
-"בסדר, זה בטח תקלה"
-"אני רואה פרצה בגדר"
-"בסדר, תקלה"
-"אני רואה את המחבל רץ"
-"תתקשר אם יהיה משהו".
פשוט עצלן.
והקארמה המתוקה, לא איחרה להגיע.
הרבשצ התקשר אלינו והתלונן: "לא ניקיתם את המגורים, בואו לנקות".
שעתיים עבדנו על לקרצף את המקום ולהבריק אותו,
דברים שאני לא עושה בבית שלי, בפסח.
וכשאני אומר 'עבדנו' אני מתכוון שיוסי חילק הוראות, וסינגר בפני הרבשצ שניקינו בתכלס,
אני עבדתי,
והשאר חיפשו תירוץ לא להגיע.
תוך כדי פאנלים, אני מקבל הודעה בווטסאפ מגלומי שיוס:
"איתי, מסתבר שחלה טעות והגיעו רק 3 לישוב שלכם. תעשו הגרלה ותעדכן את שמעון עד הגעת המחליף".
מה.
זה אומר שמישהו מאיתנו צריך להישאר ביישוב... אחרי השבוע הזה מהגיהנום.
מרגיש כאילו מישהו קיבל שבת...
מהר מאוד כל אחד מ...החברים הכריז שאין לו אפשרות להישאר, כי יש לו משהו מאוד חשוב לעשות בבית.
במקביל, דיברתי עם אותו אחד שאמור להחליף אותנו, והבנתי שהם מגיעים ארבעה.
הבנו ששיוס מתח אותנו,
אז מתחנו חזרה:
התקשרתי לשמעון המפקד, ואמרתי לו שרבנו על מי נשאר בנערן, ושקיבלתי קת לעין.
הוא ביקש תמונה, וטומי ערך תמונה בווטסאפ שלי עם פנס.
שמעון העביר את זה למפקד הבימ, הוא למפקד היחידה, והוא למבס.
בסוף הבנו שזו לא הייתה מתיחה, אלא אי הבנה,
ובעצם גרמנו למפקד היחידה למתוח את המב"ס.
עכשיו מפקד היחידה בתחקיר אצל המבס.
קרוב לשלוש שעות נסענו באוטובוס חזרה לבסיס, בעיקר כי חצי מהנסיעה האוטובוס עשה ברוורס,
כי חמק משטחי A ו-B.
הוא ניסה להיכנס לשער הבסיס, כדי לשים אותנו כמה שיותר קרוב לנשקייה עם כל התיקים,
אבל השומרים הנחמדים לא הכניסו אותו, אז הוא החנה מחוץ לבסיס, ככה שהיה ממש 'כיף' לסחוב שבעה תיקים ברחבי הבסיס.
כשהגעתי לאפסנאות, שאלו אותי "מה זה, כמה זמן לא ראית בית?"
-"שבוע", עניתי;
וקצת הרגשתי כמו הלוחמים שלא ראו בית חודשיים עקב הקרנולה.
אז אחרי שהחזרתי את הנשק ואת האפוד, עליתי על האוטו עם שעתיים שינה ועם הפרעות נפשיות.
בעוד אני נוסע חזרה הביתה,
כל טיק (רעש) שאני שומע, אני חושב על המטקה החשמלית,
יש לי פחד בלתי מוסבר מזבובים,
ואני עדיין מריח את ריח העשן המשולב של על האש, עם הגופות החרוכות של גופות היתושים.
גם כשקמתי יום למחרת, ושמעתי את ציוץ הציפורים, ישר נזכרתי בצלצול של השעון המעורר שלי בטלפון,
שגם הוא עושה ציוץ של ציפורים, אז התעוררתי בבעתה, שיש לי שמירה נוספת.
צה"ל.
(סיפור הגנ"ש מספר 1)
שנה וחצי לאחר ביצוע ההגנש הראשון בברוש הבקעה,
החלטנו לגוון ולבחור ביישוב קליה שנמצא ממש על ים המלח,
ביקשנו מנע"ת הבי"מ, "גלומי שיוס" לפחות עשר פעמים שקליה זה מה שמתאים לנו,
וקיבלנו את יישוב נערן.
עשינו בדיקה באינטרנט על טיב היישוב של נערן, וראינו שהוא יישוב שקט.
"יופי, שקט זה טוב", אמר יוסי.
הלכנו לעשות קניות ברמי לוי,
בשר ב-400 שקלים
וכל השאר בכפול מזה...
הקופאי ראה שקנינו המון דברים, אז אמר: "מה זה, זה לגדוד?"
טומי צחק כמוחמא:
"זה לארבעה אנשים, למשך שבוע!
אין מה לעשות, אנחנו צריכים להגן על המדינה..." כאילו טופח לעצמו על הגב.
לא מבין איך בתקופה של הקרנולה, עדיין מוציאים אותנו...
הגעתי ב6:30 לנשקייה.
"אני לא יכול להחתים אותך" אמר לי החייל הנחמד.
-"למה לא?" עניתי מאוכזב.
-"יוליה לא הגיעה"
-"מי זו יוליה?"
-"המפקדת".
העיקר דאגו שנגיע מוקדם כדי לקחת נשקים, אבל המפקדת מאחרת לה.
הלכתי לסדר את ענייניי בבימ בשביל ההגנ"ש, וכשחזרתי... ראיתי תור של החיים.
ניסיתי להסביר להם שהייתי שם ב-6:30, אבל לא הלך.
העברתי את הדברים שלי לאוטובוס מספר אחת, ואז טומי עדכן אותי שבסוף צריך להעביר לאוטובוס מספר 2.
אחרי עצירת הביניים בחטמ"ר, הצטרכנו להעביר את הכל לאוטובוס מספר 3,
ואני עם 7 תיקים, עושה הכל בנגלות...
הגענו לנערן,
הפעם בניגוד לפעם שעברה, הרבשצ קיבל את פנינו,
והסביר שאכפת לו, מאוד אכפת, ודיר באלאק אם לא תהיו עם אפוד בשמירה.
את השמירות שלי עשיתי עם שני נשקים,
עם M16, ועם מטקה חשמלית,
כי כמות הזבובים פה היא כגרגרי החול בים.
עם כמה שזה מציק, זה מאוד מעביר את הזמן של השמירה,
מחשמל מעופפים למוות, רואה את הגוף שלהם נקלע בתוך המטקה, מתחיל לזהור ואז מתפצל לשניים (כמו הזקנה).
בעודי ממשיך לצמצם את אוכלוסיית הזבובים בעולם,
שמתי לב שלזבובים יש מד"א.
זה בעצם זבובים יותר גדולים שמטפלים בהם.
ואם הם לא באים, אז הנמלים אוכלים אותם.
אגב, לא תמיד אני הורג את הזבובים עם המטקה,
לפעמים אני רק הופך אותם לנכים,
נניח ראיתי זבוב שהפך לנמלה, התחיל לזחול על הרצפה,
כנראה רק הכנפיים נשרפו.
הכי קרוב שלי לציד.
אמריקאים מגיעים עם Rifleים, ויורים באיילים,
אני עם מחבט חשמלי, מנסה לתפוס זבובים מאוד מהירים.
זה גם מאוד קשה לתפוס אותם בעת תעופה, כי הם כמו סופר סאייה מדרגון בול,
פעם אחת הם פה, ושנייה אחרי... הם בצד השני של החדר, משתגרים.
הם גם כל הזמן הם שולחים תגבורת..
אתה הורג אחד, חמישה מגיעים ללווייה.
מסתבר שציפורים זה הזק"א של הזבובים,
הן מגיעיות ומפנות אותם עם המקור.
או אוכלות אותם, לא סגור על זה.
נכון כשיש פגר של חיה, אז יש עליו מלא זבובים?
אז אין אפליה, גם כשזבוב מת, יש עליו מלא זבובים.
לפעמים המעופפים מסתדרים בקצה של המחבט, באיזור הפלסטיק, כמו אתגר,
מי יצליח לגעת במחבט ולברוח, בלי למות.
וחלק מצליחים...
התחלתי לספור killים על המחבט, מסמן כמו בטבלת ייאוש על כל זבוב שחיסלתי.
מהר מאוד הפסקתי לספור, כי הפסקתי לעקוב, רק רציתי שכולם ימותו.
שוקל בפעם הבאה במקום מחבט להביא פשוט גז עצבים, יותר יעיל.
ואם זה לא יעבוד עליהם, אשאף בעצמי.
סיימתי שמירה, ואני מתקדם לכיוון החדר.
רודף אחריי זבוב ענקי בגודל ממותה.
כנראה אבא של כל הקודמים,
מחפש נקמה.
בתקופה כזו, אמנם קשה לשמור על שני מטרים,
ובכל זאת, אני מנסה לשמור על כללי הקורונה.
נמנע מלשתות פה לפה לדוגמא.
"דוידאר" שתה בקבוק מים גדול מהפה,
אז הערתי לו ולקחתי בקבוק אחר.
"אין, שתיתי מכל הבקבוקים", אמר עם חיוך של ניצחון.
"-אני מנסה להימנע בתקופה הזו פה לפה" הסברתי לו.
-אולי תפסיק להיות כוסית? אמר דוידאר.
דוידאר עשה היום אימון.
כשהוא שם לב שגם אני מתאמן, הוא התרשם, אבל הרושם התעקם כשם לב שהאימון שלי אורך זמן רב משלו.
"מה זה, כמה אתה מתאמן?" הוא התפלא.
"איזה חלש אופי אתה, עם כל האימונים האלה" לעג עם סרקזם.
"תפסיק להתאמן!" צעק בטירוף.
"אתה יכול להזדיין מהחדר? יש פה ריח של זיעה"
הכל כדי שאני אפסיק להתאמן.
בשמירה אחרת, התחלתי להשתגע ולצלם ציפורים.
שמנו להם עוגה מגעילה בטעם תפוז על הספסל, וצילמנו אותן מגיעות לאכול ממנה בהילוך איטי.
הדברים שממציאים כשמשועממים...
טומי התעצבן שהוא לא בסיפור שלי כמו דוידאר:
"מה אני צריך לעשות כדי להופיע בסיפור שלך?
לסגור כפתור ולירות באוויר?"
הייתה עכשיו ביקורת של מפקד יחידה.
מפקד המחלקה עדכן אותי אתמול, להיות מדוגם כשהם מגיעים.
כנראה שקצת הגזמתי, כי מלבד אפוד ומסיכה שמתי קסדה על הראש.
מפקד היחידה שאל אותי, "אתם תמיד פה עם קסדה? הרבשצ מחייב אתכם?"
ולא ידעתי איך לענות לו בכנות שהכל משחק, כי ידעתי שהוא מגיע...
הביאו לנו אספקת מזון, שתמשוך אותנו עד סוף השבוע (סיום ההגנש).
לא שמו את זה במגורים, לידינו,
גם לא בש.ג.,
שמו את זה במקום סודי בקיבוץ שנקרא "הרמפה".
משחקים איתנו חפש את המטמון...
וכדי לקנח, נעלמו לנו חצי משקי הפחמים.
כנראה שעקב כל מעברי האוטובוסים, שכחנו אותם באחד מהם.
מה עושים.
איך אנחנו עושים על האש, בלי האש...
בסוף אילתרנו "על הכיריים החשמליים"...
חלק מהאנשים שנכנסים לנערן, הם פועלים פלסטינים.
במקרה הזה, צריך לבדוק תעודת זהות, ואישור עבודה.
כשהסתכלתי על אישור העבודה של מוחמד משהו, ראיתי שפג התוקף שלו, כאילו זה ביקורת..
אמרתי לו על זה, והוא הסתכל בעצמו, חייך ואמר "וואלה אתה צודק" (במבטא כבד).
ואם לא מספיק מכת זבובים ויתושים, יש פה עכשיו גם סופת חול וגם סופה רגילה.
הרוחות גרמו לתנודות חזקות בגדר החכמה, ששולחת כל חצי דקה אזעקה לעמדת השמירה בשעה האחרונה.
החרא הזה גורם לי לקום כל הזמן לנטרל את האזעקה, ולאבד את השפיות לאט לאט.
עם כל ההתעסקות הזאת, שכחתי שהשארתי את השער פתוח, ולפחות שני רכבים חדרו ליישוב...
קצת רוח, והכל פה משתגע.
מערכת האזעקות מתריעה בכל פעם על משהו אחר, ואני מאבד את זה.
אם לא הזבובים יגמרו אותי, זו תהיה המערכת המפגרת הזאת,
כל חצי דקה היא נותנת התראה על מתח גבוה, ובינתיים מצטבר אצלי מתח גבוה, כזה של לסגור כפתור, די, לא יכול יותר!
הורדתי לפחות 50 סרטים בשביל ההגנש,
והייתי מצליח לצפות בהם, אם לא הזבובים והיתושים.
אבל כיוון שאני צריך להיות בכוננות, (ולא עקב השמירה עצמה) אין לי את הזמן להשקיע בלצפות במשהו מעל 10 דקות...
הזבובים הכי צהובים שראיתי, לא נותנים לי לגעת בטלפון.
וגם הבריות נמאסו עליי.
אחד משאיר לי מתנות על הברזל של מיטת הקומותיים שלי למעלה,
פעם זה כוס מים ופעם זה מילקי,
העיקר משהו שמט לנפול, אם אנדנד את המיטה בטעות.
אתמול קניתי ב100 שקלים חוסרים:
בקבוקי הזירו שקניתי או נשתו או הושארו בחוץ והתחממו, כך שעכשיו בעל האש הם לא שמישים.
שקיות הבמבה נוגט הוחבאו במקפיא ואילצו אותי ללכת פעמיים לאיזור המגורים;
זאת לאחר שבשעת סיום השמירה שלי, 20:00, אף אחד לא הגיע,
כי דוידאר נכנס להתקלח ב19:55,
והרבשצ עשה פטרולים, אז לא יכולתי לעזוב את עמדת השמירה.
אח"כ שאלתי אותו למה הוא נכנס להתקלח 5 דקות לפני שמירה,
והוא הסביר בפשטות שהוא לוקח את ההפך מטווח ביטחון, זה נקרא "טווח איחור",
"ככה אני שומר כמה שפחות" הוא הסביר.
אז אני מוקף מוצצי דם, שמתעופפים סביבי, שעדיין לא החזירו לי כסף, או את השפיות, שכבר מזמן איבדתי.
אני על שעה וקצת שינה,
עושה שמירה אחרונה של 6 שעות.
אני כ"כ עייף, שאני מתחיל לראות את העולם בצורה אחרת...
הכל נהיה כבד יותר...
זהו,
השמירה נגמרה,
חגגתי את סיום השמירות עם היעדר מים חמים במקלחת,
ונרדמתי רועד.
אני אחרי כמה שעות שינה,
אנחנו עם כל התיקים שלנו בש.ג.,
מחכים לאוטובוס היחיד שנשמח לראות בשערים, האוטובוס חזרה לבסיס.
בזמן שאנחנו מחכים לאוטובוס המיוחל, התחלנו לרכל על הרבשצ:
הרבשצ הצהוב הזה, בכל פעם שהיינו מדווחים לו על תקלות, היה לו משפט קבוע:
"בסדר, זה בטח תקלה, תתקשר אם יהיה משהו".
-"שומע, יש לי תקלה של מתח נמוך על הגדר"
-"בסדר, זה בטח תקלה"
-"אני רואה פרצה בגדר"
-"בסדר, תקלה"
-"אני רואה את המחבל רץ"
-"תתקשר אם יהיה משהו".
פשוט עצלן.
והקארמה המתוקה, לא איחרה להגיע.
הרבשצ התקשר אלינו והתלונן: "לא ניקיתם את המגורים, בואו לנקות".
שעתיים עבדנו על לקרצף את המקום ולהבריק אותו,
דברים שאני לא עושה בבית שלי, בפסח.
וכשאני אומר 'עבדנו' אני מתכוון שיוסי חילק הוראות, וסינגר בפני הרבשצ שניקינו בתכלס,
אני עבדתי,
והשאר חיפשו תירוץ לא להגיע.
תוך כדי פאנלים, אני מקבל הודעה בווטסאפ מגלומי שיוס:
"איתי, מסתבר שחלה טעות והגיעו רק 3 לישוב שלכם. תעשו הגרלה ותעדכן את שמעון עד הגעת המחליף".
מה.
זה אומר שמישהו מאיתנו צריך להישאר ביישוב... אחרי השבוע הזה מהגיהנום.
מרגיש כאילו מישהו קיבל שבת...
מהר מאוד כל אחד מ...החברים הכריז שאין לו אפשרות להישאר, כי יש לו משהו מאוד חשוב לעשות בבית.
במקביל, דיברתי עם אותו אחד שאמור להחליף אותנו, והבנתי שהם מגיעים ארבעה.
הבנו ששיוס מתח אותנו,
אז מתחנו חזרה:
התקשרתי לשמעון המפקד, ואמרתי לו שרבנו על מי נשאר בנערן, ושקיבלתי קת לעין.
הוא ביקש תמונה, וטומי ערך תמונה בווטסאפ שלי עם פנס.
שמעון העביר את זה למפקד הבימ, הוא למפקד היחידה, והוא למבס.
בסוף הבנו שזו לא הייתה מתיחה, אלא אי הבנה,
ובעצם גרמנו למפקד היחידה למתוח את המב"ס.
עכשיו מפקד היחידה בתחקיר אצל המבס.
קרוב לשלוש שעות נסענו באוטובוס חזרה לבסיס, בעיקר כי חצי מהנסיעה האוטובוס עשה ברוורס,
כי חמק משטחי A ו-B.
הוא ניסה להיכנס לשער הבסיס, כדי לשים אותנו כמה שיותר קרוב לנשקייה עם כל התיקים,
אבל השומרים הנחמדים לא הכניסו אותו, אז הוא החנה מחוץ לבסיס, ככה שהיה ממש 'כיף' לסחוב שבעה תיקים ברחבי הבסיס.
כשהגעתי לאפסנאות, שאלו אותי "מה זה, כמה זמן לא ראית בית?"
-"שבוע", עניתי;
וקצת הרגשתי כמו הלוחמים שלא ראו בית חודשיים עקב הקרנולה.
אז אחרי שהחזרתי את הנשק ואת האפוד, עליתי על האוטו עם שעתיים שינה ועם הפרעות נפשיות.
בעוד אני נוסע חזרה הביתה,
כל טיק (רעש) שאני שומע, אני חושב על המטקה החשמלית,
יש לי פחד בלתי מוסבר מזבובים,
ואני עדיין מריח את ריח העשן המשולב של על האש, עם הגופות החרוכות של גופות היתושים.
גם כשקמתי יום למחרת, ושמעתי את ציוץ הציפורים, ישר נזכרתי בצלצול של השעון המעורר שלי בטלפון,
שגם הוא עושה ציוץ של ציפורים, אז התעוררתי בבעתה, שיש לי שמירה נוספת.
צה"ל.
