הכל התחיל במייל נחמד ששלחו לי על כך
שמחפשים תורמי דם.
לאחר שווידאתי שאף ערפד לא שלח את המייל,
נעתרתי בשמחה, ורצתי לאותו מקום עם הזרוע מושטת קדימה.
הדבר היחיד שיכל להזכיר תרימת דם, הוא
עליית לחץ הדם שלי כשהבנתי לאיזה פלונטר נכנסתי.
ישנם 4 מקצים של תור.
תור לרישום הפרטים האישיים.
תור לבדיקת תאי דם לבנים (כי מסתבר
שאדומים לא מספק אותם)
תור כדי שסתם יהיה תור, בשביל שאם מישהו
בא רק כדי לקבל טרופית בסיום התרומה, אז לא, כי זה צריך לבוא מהלב.
הדם צריך לבוא מהלב.
והתור האחרון כדי לקבל את המקום הנכסף
במיטה מתקפלת ולחטוף דקירה.
מסתבר שבח"א 10 בכלל לא עמדו בביקוש
של התורמים.
היה שם מומחה לכדורים לבנים, שהיה נראה
כאילו הוא על כדורים לבנים, נראה לי שהוא יצא לנמנם לפחות פעמיים...
שני דוקרים, שמדברים בטלפון במקום להסתכל
על הוריד,
ושתי חיילות מאצלנו שתפקידן לבקש מהתור
שקט, כי אחרת הדם לא יזרום כמו שצריך.
אז אני מחכה בתור, כאילו זה תור לשאיבת
שומן והוא פשוט לא זז.
כמה זמן צריך לחכות פה כדי לקבל דקירה?
סוף סוף הגעתי לשולחן הניתוחים.
הנה זה מתחיל.
אני לא מרגיש את יד שמאל.
"תלחץ, תלחץ".
הביאו לי מן כדור כזה שצריך ללחוץ עליו,
כדי שהדם יזרום יותר מהר.
"תלחץ, תלחץ!"
כאילו אני באמצע לידה.
לא לחצתי, כי כל לחיצה זה כמו התרחבות של
להב הסכין שחודר לי לעורק.
אמרו לי שאני לא טיפוס זורם,
בגלל זה לקחה לי חצי שעה עד שיצא ממני
חצי ליטר דם.
זהו זה, נגמר.
מה זה, איפה הטרופית?
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה