למי שהסיפור חדש לו, רק רוצה לציין
שאבטחת קורנים זה בעצם טיול מחנאות כפוי וקפוא.
לאחר כמעט שנה, הביאו לי עוד אבטחת
קורנים, הפעם למשך שבוע שלם.
הסיפור הראשון של הקורנים, היה הסיפור
הראשון שאי פעם כתבתי, והוא התחיל בזכות נהג משאית ברברי שיותר עישן במקום לנהוג.
את סיפור הקורנים השני שלי, הייתי רוצה
להתחיל כמה ימים קודם לכן.
יומיים לפני שאני נכנס להסתער על שטח בצפון,
בצורה מאוד נוחה הביאו לי מטווחים.
הייתה שם חובשת שהייתה שם במידה ויקרה
משהו. ברוך השם לא היינו צריכים אותה.
יום אחרי, ממש הייתי שמח אם היא הייתה
בכוננות כיוון שהלכתי להסתפר בפעם השנייה.
בפעם שעברה הלכתי ל"קצב"
שהתאמן להשתמש בתער החדה שלו שלושה חודשים.
הפעם יש לי הרבה יותר מזל, אני הולך
לאמיר, עובד מטבח שעשה הסבה לספר כאשר הפעם האחרונה שהשתמש בסכין הייתה כשהוא הכין
סלט.
אמיר עובד כבר חודש עם מכסחת הדשא,
שהרס"ר קורא לה מכונת תספורת, ובשבילו, כל מסתפר הוא אימון.
אז עם רעש של זבוב בגודל הראש שלי, הוא
מוכיח לי כמה האוזן שלי יכולה להיות גמישה, ומעסה לי את הראש עם הסכינים.
אמצע התספורת, הוא אומר לי "עכשיו
אל תזוז...".
לאחר שעה של תספורת, עם סמל של הארי פוטר
על צד השיער, אני מתארגן לי לשינה כאשר מחר זה מגיע.
בוקר טוב!
בתחושה של גולני המסתער על סג'עייה,
עליתי על הטנדר יחד עם הציוד שלי, שהזכיר ציוד למשפחה.
הטנדר של 115 הביא אותנו עד למקום המפגש
של המשאית, ופגשנו שם את הנהגים סרגיי ולירון.
"ציוד לא עולה", סרגיי אמר עם
טון רוסי אסרטיבי.
לאחר שהסברתי לי שאני עסקת חבילה, הוא
העלה גם את הציוד שלי כשכולו רוטן, ועשה לעצמו קפה, מה שעשה לי דה ז'ה וו
לאבט"ש הראשון.
לאחר חצי שעה, כשכבר חשבתי שהסטיגמה לא
נכונה, סרגיי הוציא את הסיגריה הראשונה שלו.
גם שם, כל סיגריה, פתחתי חלון, ונשאלה
השאלה הרטורית "זה מפריע?"
עם מסיבת עשן, ושירים ברוסית שהוא שם
ברקע, הרגשתי כאילו אני במועדון במוסקבה.
לאחר 5 שעות עצרנו בתחנת דלק להתרעננות,
קניתי מצית להדלקת המדורה שתשאיר אותי חם
בלילה, והמוכר אמר לי "סע לאט, תגיע מהר".
שעה לאחר מכן הגענו למקום, לעיר עכו.
החלפתי נהג, והחדש אמר לי שאנחנו במחנה
צבאי של חיל גולני.
מחנה צבאי? איזה לוקסוס!
יחסית לשטח הביבים שחשבתי שמחכה לי,
בשבילי בסיס גולני הוא כמו מלון חמישה כוכבים.
לאחר כמה שעות, הבנתי שהמלון ירד לשלושה
כוכבים, ואנחנו על החול, ליד הבסיס, כאשר רוב השטח הוא אספלט, מכובד מספיק.
המקום בו היינו, היה צמוד לתחנת רכבת.
ראיתי עכשיו רכבת עוברת בחשיכה, נראה
בדיוק כמו הרכבת להוגוורטס.
ובצדק.
מתוך האפילה הגיח אדם גבוה, והתקרב
לכיווני.
לפני שהספקתי להגיד "עצור עצור או
שאני יורה", הוא אמר לי שהוא מיחידת אגוז, והיה רוצה לעשות ערב פויקה עם כל
החברים.
עם כל הכבוד למורל היחידה, הסברתי לו
שחיל האוויר לא מאפשר זאת.
בכנות, ממש עצוב שככה הייתי צריך להגיד
לו.
בכיף הייתי חובר לחייל הירוק לשמוע מור"קים.
בעכו יש תופעה מוזרה של יתושים.
הם לא באים אליך, הם נופלים עליך
מהשמיים.
הם בעצם ה"שיעים" של היתושים,
קמיקזה לתוך העור בסטייל 9/11.
ניסיתי לשים אלתוש, הם אוכלים את זה
לארוחת ערב, להפך, זה יותר מעצבן אותם, הם באים בכמויות לנקום.
לאחר שחזרתי לאוהל, כולי אכול,
ניסיתי ללכת לישון.
רק שהשותף שלי שישמור איתי, שישן מיטה
לידי, החליט לעשות מרתון סרטים עם המחשב הנייד, כשאני מקבל דמיון מודרך לטובת חלום
אקשן.
ישנתי שעה.
כשקמתי, ניסיתי להעיר אותו, משכתי לו
ביד, ברגל, כלום, חשבתי שהוא מת.
משכנו שמירה כשאנחנו מפרכסים מעייפות.
תאמינו לי, הכל סיפורים על גולני, זה לא
באמת.
השעה שש אפס אפס, ואני לא רואה שום ריצת
בוקר, או משהו בסגנון שתאפיין את כל הפוזה שלהם.
הדבר הכי גולני שנמצא פה הוא היתושים.
קטנים, לא עושים הרבה רעש, אבל עם
עקיצות, שמייצרות לך גפה נוספת.
בשמירה, במיטה, באמת הם ליוו אותנו לאורך
כל הדרך.
מה שכן, קצת מוזר, אחרי סופ"ש ארוך
עם היתושים, הם הפסיקו לעקוץ.
כמו שאני אביא לך שוקולד, עוד ועוד ועוד,
בסוף כבר לא בא לך, בא לך משהו חדש.
אז זה בדיוק הם, הם רוצים דם חדש.
סוף סוף הלכתי לישון אחרי השמירה.
כשקמתי בבוקר, הייתה לי צורה של שניצל.
מי ידע שבצפון השמש כ"כ חזקה, עם
גלי חום; עד שהמיטה שלך הופכת למנגל אחד גדול.
בשבוע קורנים, 3 שעות שינה הופכות להיות
דבר רגיל.
סיימתי עכשיו 6-10, ושמו אותי 2-6.
כשאתה בשטח, 2-6 הן השעות הכי קשות
מנטלית.
יוצא שכל יום אתה מושך עד 6 בבוקר כי
תמיד יש טמפרטורה קיצונית שמשאירה אותך ער, אז כדי באמת לישון אתה צריך להיות עייף
עד איבוד הכרה.
שמרתי יחד עם יגור העייף.
אצלו קבוע, בשעה 2:30 העפעפיים הופכים
כבדים, הראש נופל מטה, והשמירה מתבטאת בחלומות;
כך שהוא משאיר אותי לשמור על גולגולת אחת
נוספת.
בשלב מסוים אמרתי גומר (החלטתי) שהגיע
הזמן שנשתווה בשעות השינה.
והוא הסכים, בשמירה הבאה מבחינתי, מחציתה
תעבור בנחירות.
עקב שעון חורף מעצבן, נאלצתי להקדים
לשמירה הבאה, ולהגיע ב1:30.
רק ששם נוכחתי לגלות שלא היה כלב שישמור
עלינו.
אז עשיתי את הדבר הנכון ושלחתי הודעה
לקצין, בטח הוא יראה את זה בבוקר כשיתעורר.
הגיעה 2:30, לא הייתי כזה עייף, אבל
הבטחות צריך לקיים.
ניסיתי להירדם על הכיסא, ואין, אי אפשר.
אז החלטתי ללכת לאוהל לשעתיים על קליפות
ביצים , כיוון שהקצין ישן מיטה מולי.
והכל גם היה עובד מצוין, אם ההודעה שלי
לא הייתה מעירה אותו וגורמת לו להיות דרוך על כל רחש.
"מה אתה עושה?", הוא שאל כשהוא
עומד מעל הראש שלי.
"אני.. לא הרגשתי טוב... אז הייתי
חייב לשים את הראש..."
העדפתי לא לספר לו על הקומבינה שלי ושל
יגור, אני לא בטוח שהוא היה מבין אותה.
"קום מיד", הוא הכריז.
וכמו מריונטה, משכתי את עצמי מהמיטה
ועפתי חזרה לשמירה דרוך, ערני ומפוצץ רגשות אשם.
יום למחרת, הקצין דורי אמר לנו להכין
פסטה. "כשההורים לא בבית", אני ויגור בעצם שחזרנו את השריפה במטבח
עובדה.
הדלקנו את כלב הגז,המבערים, לחמם את
הסיר, שפכנו בתוכו שמן, וכשהשמן התחיל לעלות באש, שפכנו גם מים, והתחלנו להקפיץ את
השמן ולהבעיר את כל הסביבה מסביב.
יגור פעל בנחישות ופשוט בעט את הסיר
קיבינימט בין בלוני הגז לבין העשבים השוטים שהיו ליד.
סופו של יום, עשינו סימולציה שהיא חצי
אסון הכרמל וחצי פח"ע.
דורי, אם אתה קורא את זה, שום דבר לא
קרה, והכל פרי דימיוננו. ;-)
יום שלישי, 7 בבוקר
בדיוק סיימתי את השמירה שלי.
לפי התחזית, היה אמור לרדת גשם בשעות
הבוקר המוקדמות, אבל בשמירה שלי לא ירד אפילו טל.
אני במיטה, נכנס לחלום השמיני, כשטיפה
נופלת על האוהל.
ואז עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת.
די במהרה, רצף הטיפות הפך למבול כבד ששטף
וקצף אותנו.
יש לנו שני אוהלים, אוהל מגורים, ואוהל
מטבח.
המטבח קרס, ואוהל המגורים שלנו עמד על
כרעי תרנגולת.
נאלצתי להחזיק את האוהל מבפנים, והרגשתי
כמו שמשון הגיבור, בדיוק לפני שהוא צועק "תמות נפשי עם פלשתים!" ומתאבד.
האוהל רועד כאילו יש מינימום ציקלון
בחוץ, רוב המיטות שלנו שודרגו למיטות מים, ואילו נתן החובש ישן כמו תינוק.
ניסיתי להעיר אותו, "האוהל קורס,
החיים שלך בסכנה".
והוא בשלו, "אוקיי...." וחוזר
לישון.
אין, זה אדם שמעריך את החיים.
בלילה לפני האחרון נדפקתי סופית.
אמצע שמירה, הכל שקט, ואני שומע קולות של
כיוון שעון מעורר.
אני לא יודע מה זו ההתגרות הזאת, אבל
חיפשתי בכל הרחבה ואין זכר לשום שעון מעורר.
שאלתי את הגולנצ'יק שעמד במגדל השמירה
והוא אמר לי שזה לא הוא,
וגם הקטע שרק אני שמעתי את זה..
יגור לא שמע את זה בכלל, כנראה מחם
הצוואר ומשני הכובעים שהיו לו על הראש,
"זה כנראה צרצרים", הוא אמר.
יום למחרת, בבוקר, הגעתי להבנה שאני כמעט
שבוע שלהם בשטח.
אמנם אנחנו עם טלפונים והכל, אבל זה ממש
מרגיש כמו תוכנית ריאליטי.
חוץ מלשמור על כמה שיחים ואוהלים, אנחנו
לא עושים כלום.
בשמירה בכלל, אסור להיות בפלאפון, אז זה
ממש כמו האח הגדול.
החלטתי לעשות משהו, אז ביקשתי מחייל דתי
שאיתי בשם ואדים, להתפלל.
אמרתי לו שאני רוצה לקרוא שחרית.
ואדים הסביר לי שבתור חילוני, אני קופץ
מעל הפופיק, וכדאי להתחיל עם תפילין.
נתתי לו "להדק" אותי לדת, עד
כדי עצירת זרם הדם שלי בזרוע.
לאחר שסיימתי, הודיתי לו, ואז הוא אמר
לי: "יש לך תפילין בבית, נכון".
-"מבר המצווה, כן".
-"והם מאוחסנים בארון,
מאובקים"
-"כן..."
-"תנקה מהם את האבק..."
נותן לי רמז די ברור למה הוא רוצה שיקרה.
חייכתי, לחצתי לו את היד, ושלחתי אותו
לדרכו. לעניות דעתי, מאגרי הקדושה שלי התמלאו עד full.
השמירה האחרונה.
הכל עבר כרגיל, אני ויגור, בצורה מאוד
דרוכה וערנית, העברנו את השמירה בסרטים לתוך הלילה,
עד ששמעתי קולות בערבית...
הפעם, גם יגור שמע אותם, אז הוכחנו שאני
עוד בקו השפיות.
נכנסנו לתוך היער, ואני מכניס מחסנית.
כשהתקרבנו לאוהל, הקולות התגברו, ואנחנו
עם איזה 5 פנסים שונים מאירים על כל מקום, נותנים לאויב... מטרה מוארת.
כשהגענו לאוהל הקולות נפסקו, מה שהוכיח
בצורה חד-משמעית שהמקום פשוט רדוף.
יום חמישי, הבוקר האחרון.
חיכינו כמעט 3 שעות למשאית מ115 שתגיע,
כדי שנוכל להעמיס עליה את הציוד.
מדי א', אין לי.
אז ב11 בבוקר יצאתי הביתה על מדי ב', לא
מגולח, עם חולצה חצי בחוץ, ובלי גומיה בנעל. משימת התאבדות בשבילי, ומעדן גורמה
בשביל המ.צ.ים.
אז עם יותר מזל משכל הגעתי ב14:00 שפוך,
ונזכרתי לאחר שבוע שטח מה זה בית...
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה