הפעם הסיפור טיפה שונה,
הוא לא מדבר על השירות הצבאי, אלא על סוף
השבוע לו כולם מחכים בקוצר רוח כאילו יש להם דבר מאוד ספציפי לעשות, אבל כשאתה
פיזית מגיע הביתה, אתה מתחיל לחשוב מה אפשר לעשות כדי שכשאני אחזור לבסיס, אני
אגיד "את סוף השבוע שהיה-מיציתי".
ידידה שלי חגגה יום הולדת.
לא בחרה מסעדה לחגוג בה, גם לא את הוילה
בה היא מתגוררת, היא בחרה מועדון.
עכשיו תבינו, אין לי שום דבר נגד
מועדונים, פשוט אין לי גם שום דבר בעד.
רוב המועדונים בתל אביב מתחילים בתור
סמטה חשוכה, שאם לא היו מפרסמים עליה בפייסבוק, כנראה שאף אחד לא היה מכיר בקיומה
חוץ מנרקומנים כבדים.
לא משנה מה, תמיד יש תור של חצי שעה
בכניסה, כדי שיראה מלא, שתראו ששווה להיכנס.
אתה נכנס למועדון, הוא ריק.
כאילו התור שהיה מקודם, זה סתם ניצבים
שההפקה שמה אותם כדי למשוך קהל.
נכנסתי למועדון השומם, שנראה כאילו ידידה
שלי שכרה אותו במיוחד, הוא כלל: דיג'יי, כורסאות וחמישה ערסים מעשנים.
וזה גם מאוד קיצוני:
כשנכנסתי למועדון חוץ מכמה שומרים רוסיים
לא ראיתי נפש חיה,
שעה אחרי, אתה לא יכול לזוז בלי לדחוף
מישהו, ואז להידחף בחזרה....
יצאתי לנשום קצת אוויר, וחזרתי.
טוב, לא באמת יצאתי וחזרתי, אני פשוט
רוצה לתאר מועדון בשעות הלחץ.
נכנסתי למועדון, הלכו לי כל החושים.
אור זרקורים, הלכו לי העיניים.
מכונות עשן אנושיות, לא יכול לנשום.
רעש מטורף, הלכו לי האוזניים.
לא שמעתי שיר שארך יותר מ30 שניות.
זה בדר"כ 10 שניות של מילים, 5
שניות מנגינה, וכל השאר - רעש אלקטרוני בלופים.
הנעליים שלי מכילות שאריות נייר טואלט,
עטיפות מסטיקים ועוד דברים טובים.
רוב הריקוד שלך בכלל נובע מדחיפות של
אנשים.
נכון שיש אנשים שרוקדים על הבר?
זה לא כי הם מגניבים,
זה כי אין איפה לרקוד.
כל המועדון הוא בר אחד גדול שנועד לקחת
ממך מחירים הזויים.
צריך למשכן חלק מהבית כדי להזמין פה
משקה.
20 שקל לבקבוק מים?
אני מאוד מקווה שיש להם פה באר ממנה הם
שאבו אותם, כי אחרת, אין הצדקה.
עכשיו שוב נחזור למועדון הריק שמתמלא לאט
לאט.
בהתחלה מגיעים, יושבים על הספות, עד
שאנשים מתחילים לרקוד,
זה קורה בהדרגה
ערס אחד אוזר אומץ, ומתחיל להתעוות ימין
ושמאל, ולקרוא לזה ריקוד.
חבר שלו לא נשאר אדיש ומצטרף למוזרות.
וככה ממשיך דומינו של ערסים מפוזרים
ברחבי המועדון, מתנדנדים כאילו זה מגניב.
ברגע שמצטרפת בחורה למעגל הריקודים, הכל
מתחיל להסתדר.
על כל בחורה יש רדיוס של 9 ערסים בערך.
ככה בעצם מסתדרים מעגלי הריקוד,
כשהערסים קולטים אחד את השני, הם מחייכים
:-)
ואז, מתחילים לשאוג עם העיניים.
מי ששואג הכי חזק, זוכה בבחורה.
השלב הבא הוא ההתבייתות.
הערס מזמין משקה כדי לסמן טריטוריה
הוא הולך אחרי הבחורה כטרף , מחפש נקודות
חלשות.
הערס המצוי בודק איפה הוא עומד, וכמה
אפשר להתקדם עם הקשר העיוור.
אם הטרף אינו מגלה עניין לאחר התעקשות של
הערס, הוא ממשיך הלאה לטרף הבא, שבדר"כ זו החברה של הטרף הקודם.
נכון כשאתה טס לחו"ל, אז יש איזה
סוכן ישראלי שמלווה אותך, לפחות להתחלה, כדי שתתרגל בהדרגה לשפה, שתתרשם מכמות
הפעילויות שניתן לעשות, וכדי שתרוקן את רוב הארנק שלך לכיס שלו,
אז גם פה הייתה מעין קבלת פנים של ערס
ראשי, הוא חייך, היה נחמד, רקד קצת, רק שכאן זה כדי לברר כמה מהבנות שהגיעו איתנו
- פנויות.
רוב התקשורת פה מתנהלת ע"י
פנטומימה, וצעקות מחרישות אוזניים שלא באמת מעבירות שום מסר.
אם אתה לא הכי חכם, ואין לך הרבה מה
להגיד כדי להרשים בחורות, לך למועדון.
לא עברו 10 דקות, וכבר התחילו איתי! D-:
שני גברים. :-(
צריך להיות מאוד ברור במסר שאתה מעביר.
התנועה המקובלת בריקוד במועדון היא הרמת
האצבע המורה אל על.
כן, זו שהשתמשתם בה לשאול את המורה שאלה,
יכול להיות בגלל זה קוראים לה ככה.
הרמת האצבע למעלה, ועיוות הרגליים.
אם מישהו רוצה להיות מקורי, הוא מאגרף את
כל היד ללא האצבע.
ואם ממש בא לך לגוון, אפשר למחוא כפיים,
אבל רק לפי הקצב, אחרת זה מוזר.
כאן בערך מסתכמות כל התנועות
הקונבנציונאליות שניתן לבצע בזמן ריקוד במועדון.
כל מי שעושה אחרת - שיכור.
אחרי 3 שעות של קדיחה אלקטרונית, אתה סוף
סוף יוצא משם, מעריך את השקט של הלילה.
אתה יוצא מהמועדון עם כיס ריק, גרון
צרוד, ואוזניים מצלצלות.
אני מרגיש שיצאתי מפה פחות בריא.
טוב נו, שרפתי את חמישי,
נראה מה יהיה שישי שבת...
סופ"ש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה