אז ככה...
שנייה.... עוד דקה....
לפני שאני מתחיל לספר את הסיפור, אני
צריך להסדיר נשימה...
טוב, היא כבר לא תסתדר...
היום התקיים מירוץ עובדה, והעובדה היחידה
שגיליתי היא שאני לא מתאים למירוצים.
בהתחלה שמעתי, התלהבתי, נרשמתי בערך 15
פעמים דרך כל גורם סמכותי שאני מכיר, שזה ייקלט.
ישנם 3 מקצים,
3 קילומטרים עממי, 6 קילומטרים תחרותי
ו-10 קילומטרים תחרותי רצח.
השיקול שלי היה המסלול הקל ביותר בו
מקבלים חולצה חינם.
הלכתי על ה-6.
יום לפני המירוץ, כולי בהתרגשות, כאילו
אני הולך לטריאתלון בין לאומי.
אכלתי טונה, כי זה הדבר הכי קרוב
לסטרואידים שמצאתי.
חוץ מהטונה, שתיתי גיינר מעורבב עם נסטי,
אל תעשו את זה, בחיים.
זה נראה כמו אבנית שצפה על פני המים.
הרמתי את הכוס עם הנוזל המפוקפק ושתיתי
את זה כאילו זה טובי 60.
אחרי זה, אני כבר לא זוכר מה קרה...
הגיע יום המירוץ.
פעם אחרונה שאני מאמין לשמש שמראה שבחוץ
כאילו חם ונעים;
בפועל, אני חושב שראיתי פינגווין שגם
השתתף.
הלכתי יחד עם קובי שרץ יחד איתי,
ועם אלי הרוסי שרץ 10, כיאות לרוסים.
כל אחד קיבל מספר חולצה,
באופן אירוני, רצתי 6 קילומטרים,
מספר החולצה שלי היה 6,
וההרגשה שלי תוך כדי ריצה הייתה 666.
כולם מתארגנים, ואני באקסטזה, עם 40 דקות
לפני תחילת הריצה.
לקחתי לי את החולצה, חייכתי, ובאתי
לרוץ.... למגורים;
אבל קובי משך אותי, ודירבן אותי להמשיך
עד הסוף...
ספירה לאחור, אני שם אוזניות, עם
פלייליסט קצבי שהכנתי מראש, שיתאים לקצב הרגליים...
התחלנו.
בתחילת הריצה, אתה אומר לעצמך, אין מצב
שאני לא ראשון, אני תותח על.
כמה שניות אחרי הריצה, אתה מתביית על
הראשון, שעקף אותך בהרבה, ואומר לעצמך: "אני תותח, אני עוקף אותו"
כמה דקות אחרי הריצה אחרי שכבר לפחות 5
עקפו אותך, אתה אומר: "אני רובה, בדוק אני שומר על המקום הזה"
ואז עוקף אותך עוד אחד, ועוד אחד,
עד שאתה מפסיק לספור.
יותר מידי מתמטיקה, יותר מידי לחשוב,
מספיקה לי הריצה.
מוזר, מבין גדוד האנשים שכן עקף אותי, לא
ראיתי את קובי, אולי הוא אחרון?
מסתבר שהוא רץ במהירות על קולית, ולכן לא
הבחנתי בו.
אנשים רצו עם ג'קט, מעיל, חרמונית...
רק אני חשבתי שבשביל מה צריך את כל
השכבות האלה, אם גם ככה אנחנו רצים, בטח יהיה חם...
אני חייב להגיד שמדבר בבוקר מזכיר את
אנטרקטיקה בחורף.
רצתי, כל הרוח הקרה בפנים שלי, כל האף
שלי נזלת, העיניים בוכות ספק מהרוח, ספק מהעובדה שהפכתי אובדני לקראת סוף המקצה.
אני לא מזיע בכלל,
איך אפשר להזיע ב5 מעלות?!
כל האף שלי, מערת הנטיפים,
נראיתי כמו חולה רוח שכרגע ברח מהמוסד
הסגור שהחזיקו אותו בו,
ואנשים מחייכים לידך, מדברים בינם לבין
עצמם, כאילו זו מסיבת תה.
ניסיתי לכתוב את הסיפור הזה תוך כדי
הריצה, אבל הדם שלי קפא בדרכו למוח.
אני לא יודע איפה היה לי יותר קר, בריצה
או בקורנים.
מכירים את זה שאתם רצים, ואז באופן טבעי
מצטברת לכם ליחה, אז בצורה לגיטימית אתם לוקחים אוויר, ו...משחררים אותה.
הבעיה היא שהרוח הייתה נגדי.
לא נעים.
הכי מלחיץ להסתכל אחורה, ולראות שאין שם
אף אחד...
אני רואה את הרס"ר עובר עם המיני
וואן שלו, כדי להסתכל שאף אחד לא צנח ארצה תוך כדי התנשפויות של דארת ווידר,
רציתי לתפוס טרמפ,
לא הצלחתי.
ראיתי את שלט ה-6 קילומטרים, שמחתי שסוף
סוף הגעתי, אבל חוץ מכמה ג'וקים שכנראה גם עקפו אותי, לא ראיתי אף אחד,
אה, הבטתי קדימה... כולם שם,
מה, ממשיכים?
רמאים!
הבטחתם לי 6 קילומטרים, לא 7.5!
אני רוצה את הכסף בחזרה!
אז רצתי נטול כוחות, עם המוטיבציה היחידה
להרביץ למי שתכנן את מסלול השטן הזה.
רץ ורץ, לא, אני לא אתחיל ללכת, כי אם
מצלמים? לא נעים...
אין למסלול הזה סוף, זה לא נגמר...
נראה לי שאני אקפוץ לאספלט החם והנעים,
ואחכה לטרמפ מהרס"ר...
הנה נקודת הסיום, אני לא מאמין,
והנה צלמת מקצועית שמצלמת אותי, כדי
להעלות לאינטרנט, ולהראות שיש גם חיילים "מיוחדים" בצה"ל, כי ככה
נראיתי באותו רגע...
בסוף הריצה רציתי להקיא ולהתעלף בו
זמנית,
רגל ימין שלי הפסיקה לתפקד, וגם חלק קטן
בריאות הושבת.
נכון להיות דרקון נשמע מגניב?
שיש לך נשימה של אש והכל
אז לא, זה ממש לא כיף
כל הגרון שלי עולה בלהבות, במקום לחפש
מד"א אני מחפש אנשי כיבוי...
לא רק נפשית התערערתי, גם פיזית.
פעם יצא לכם לפתוח אצבעות בצורה סימטרית?
ואני לא מדבר על למתוח אותן,
לפתוח, עם דם.
אני מוריד את הגרב של רגל ימין, אני רואה
שפתחתי את האמה של הרגל, הציפורן לא עמדה בלחץ.
טוב... מוריד גרב שנייה, ואני רואה בדיוק
אותו הדבר, הצלחתי לפתוח את אותה אצבע, את האמה ברגל השנייה באותו מקום...
לפחות אם אני כבר נפצע, שיהיה סימטרי.
הגיע הטקס בו מכריזים על הזוכים,
ואני בטוח שהייתי נכנס לרשימה, אם היו
עושים Top 20.
אגב, מירוץ עובדה משתף את כל הבסיסים
הירוקים שנמצאים באיזור כמו בהלצ.
שבתכלס מגיעים לקחת לנו את כל הפרסים...
איך אפשר להשוות אימונים יומיים של
קרביים, לעומת ה"עובדה" שהמאמץ היחידי שאנחנו נעשה זה להרים עט שנפל.
אז המב"ס מהלל את הירוקים, ואומר
שמזג האוויר "פירגן לנו עם רוחות נעימות".
אני לא יודע באיזה מזגן הוא ישב, אבל
הריצה טיפה הזכירה לי את הרוח הקפואה שיוצאת מפריזר צבאי כשפותחים אותו.
כבר עברו 3 ימים מאז הריצה, ועדיין
כואבות לי הרגליים, עוד צלקת מהשירות הצבאי...
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה