סיפור מספר 42 : לילה בגופיה
אתמול, יצא לי לשרוף מכשירי "אורנים" שיש לצה"ל. כתוצאה מכך, *הגלו* אותי לשלוחת "הר גופיה".
הגעתי לשלוחה עם ציוד של מטפס הרים, מבין שמעכשיו לזמן הקרוב, זה הבית החדש שלי.
מספר הירוקים שמגיעים לשלוחה הולך ומתגבר, ומספר המיטות הקיימות פה נשאר קבוע.
זרקתי סדין ותיקים על המיטה היחידה במועדון, וסימנתי טריטוריה.
בגופיה, היו שלושה אנשים;
קצינה בשם נעמי, סדירניק בשם דור וקרבי בשם טימור.
נעמי ודור גרמו לי לתהות אם אני בבסיס צבאי עם פעילות תוססת, בספריה, או במנזר השתקנים.
טימור, היה בדיוק הפוך, וקצת הזכיר את הערסים של הסרט "מסווג חריג".
עכשיו הגיע לפה סיטורויאן עם כוכב, והתחיל לרטון על כמה משעמם פה.
האמת? כיוון שזה רק לילה אחד, לדעתי זה מדהים!
הרי, כשאני בצבא, אני תמיד בלחץ, ועושה דברים.
וכשאני בבית, אני גם טרוד, במתי יוצאים עם החברים ולאן.
ודווקא כאן, בשממה הזו, מרגיש לי בית מלון; נופש למוח.
מה שכן, יש פה קליטה של ממ"ד.
שיא הזמן הפנוי, והדבר העיקרי שאני יכול לעשות הוא לכתוב את הסיפור הזה, ולבכות שהאינטרנט שלי שואף לאינטרנט של נוקיה צבעונית של פעם.
כמו ניצול שואה, הבאתי לגופיה גבינות, חומוס, לחם, העיקר שלא יחסר.
ברגע שראיתי מקרר בשלוחה, ישר חיברתי אותו לחשמל, והעמסתי עליו את התפנוקים.
מה שכן שמתי לב לדבר הבא- המקרר עצמו לא עובד, והמקפיא-סוס עבודה.
אז עכשיו אני צריך לבחור אם אני רוצה שהחלב שלי יתקלקל, או יקפא.
בדרך כלל, טלפון מהעבודה, זה קאדר.
אני בדרך כלל באמצע אוכל, מנוחה, או פשוט משהו שהוא לא עבודה, ואז אני צריך לחזור ווירטואלית לעזור לאיזה "משהו מוזר" שקורה ביחידה.
*עכשיו*, כל טלפון שאני מקבל מהצומת, אני מפתח שיחת חולין כאילו אין מחר.
דיברתי גם עם החיילים של בוגמר 90.
שאלתי את תומר מה יש להם לאכול, והוא אמר שיש להם את האוכל הכי טוב.
"יש שניצלים?" שאלתי.
-"שניצלים זה כשהטבח התחפשן".
רציתי ללכת להתקלח בסביבות חצות, ושאלתי אותם אם גם להם יש עוצר.
"מה ז"א עוצר?" שאל טימור.
-"שאסור להסתובב בבסיס". עניתי.
-"מי יראה אותי?"
-"סיורי פנים".
-"מה זה סיורי פנים?"
-"אנשים מהבסיס שמסתובבים ובודקים שאף אחד לא מסתובב בחוץ".
-"מה זה גסטפו?"
במהלך היום עשינו כלום, כלום, ואז עוד קצת כלום, ואז הלכנו לישון.
בסביבות 6 בבוקר, אני מרים את העיניים משינה עמוקה, וקולט שני חיילים שנראה עשו לילה לבן, כי הם עומדים, ומדברים אחד עם השני.
אמרתי להם ללכת לישון.
לא הבנתי כמה טעיתי אז.
לאחר חצי שעה אני שומע נחירות מטורפות שלא תביישנה את דובי הגריזלי במערות אוסטרליה.
כל פעם פשוט הגעתי להבנה, שאם אני לא אקום ואתן "קטנה" לנגריה האנושית, אני פשוט לא אשן.
אחרי 3 קטנות, קיבלתי רושם מהטרקטור הישן, של "ניסית להעיר אותי. Watch me roar. וזה הרגיש כאילו הוא הביא מערכת הגברה.
קמתי ב8 לבוקר של מסדר על שלוחה, שהפעם האחרונה שעשו עליה מסדר ניקיון, הייתה בימי השלטון הבריטי.
לחץ בית אין לי, כי אני לא חוזר לבית.
מה שכן, הספיק לי בגופיה, ואני חוזר לבסיס.
צה"ל.
***בתמונה, סבון מהשלוחה שהתגייס ביחד איתי XP
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה