שנה לאחר הסיפור הראשון, הגיע הזמן לסיפור נוסף של טרמפ דוך לתל אביב, רק בשינוי אווירה.
מתיתיהו, הנהג של היחידה, דיבר איתי ביום שלישי, והודיע, "יש לי רכב בחמישי שנוסע ללא עצירות למרכז הארץ".
קפצתי על המציאה, וביטלתי כל הסעה אחרת, כדי לא לתפוס לאחרים.
9 בבוקר.
שעתיים לפני הנסיעה למרכז הארץ המובטחת, אני מקבל טלפון ממתיתיהו.
"חוזל"ש".
ברגע ששמעתי את בשורת הקלון, רצתי מהיחידה, לכיוון רחבת היסעים, לנסות לעלות על הסעת הסגל, על אף שלא נרשמתי.
הנה הגיע השלב בו אברהם, קצין התובלות, מתחיל להעלות את אלו שלא נרשמו, לפי מיקום.
אם רק הייתי יודע קצת יותר גיאוגרפיה, גם הייתי מצליח לאלתר איזה מיקום בצפון שלא מעלה חשד.
תמיד אהבתי את פתח תקווה, אבל הפעם היא לא עזרה לי.
נשאר מקום אחרון.
אני עם Puppy eyes לכיוון אברהם, מנסה לשכנע אותו שאני גר בצפון פתח תקווה.
עד שאיזה תימנייה אחת צועקת "כרמיאל"!
"מה נזכרת? שאל אברהם.
שאלתי מי פה מהצפון, ולא דיברת;
כרמיאל זה בצפון, נכון?", מנסה לבחון אותה.
התימנייה הנהנה עם חיוך וקריצה, וכך גם עלתה לאוטובוס.
הלכתי עד הש.ג. וגיליתי שהיה שם, 20 דקות לפני שהגעתי, טרמפ עד פתח תקווה.
מתוך 3 אוטובוסים, הגיעו 2 מפוצצים,
ועכשיו, כמו בסיפור הקודם, אני בקופסת סרדינים, בישיבה מזרחית של 3 שעות, מתפלל שלא יהיה נמק, עד באר שבע.
צה"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה